תאוריה של אוונגרד


"The future is there … looking back at us. Trying to make sense of the fiction we will have become. And from where they are, the past behind us will look nothing at all like the past we imagine behind us now. … I only know that the one constant in history is change: The past changes. Our version of the past will interest the future about the extent we're interested in whatever past the Victorians believed in. It simply won't seem very relevant."
Cayce Pollard (echoing the views of Parkaboy), Pattern Recognition, a book by William Gibson, page 59

 

הרשומה הזו נכתבת כדי לסכם קריאה במבוא ושני הפרקים הראשונים של ספרו של פיטר בירגר, תאוריה של אוונגרד, שנעשתה במסגרת קבוצת הקריאה המהוללת שלנו בתאוריות של אמנות.

dada

נתחיל בזה, שהספר לא באמת על אמנות, אלא רק משתמש בנושא האמנות, ובתנועות האוונגרד של תחילת המאה העשרים כדי לפתח תיאוריה על התכנות של תאוריה בכלל. הסופר הוא ניאו-מרקסיסט, ובשנה שבה הוא כתב את הספר, 1974, הוא עדיין האמין ששיטת הניתוח/ביקורת מארכסיסטית היא הדרך הטובה יותר להבנת הדברים.

נמשיך בכמה תובנות בסיסיות, שאני לא בטוח שאת כולם רכשתי מהספר הזה דווקא, אבל אני מנסה לנסח אותן פה בצורה הפשוטה ביותר האפשרית, אני מקווה שלא פשוטה מדי. ברור לי שאני "מסתכן" שיגידו לי:"כאילו, דה?…" זה הרי מובן מאליו. אבל זה בדיוק העניין.

על "המובן מאליו"

אז הנה תובנה שקשורה בדיוק לזה: מה שמובן מאליו לך היום, לא בטוח שהיה מובן לך מאליו אתמול, או שיהיה מובן לך מאליו גם מחר. בניסוח כללי יותר: איך שאת/ה רואה את העולם, הוא תלוי זמן.

ועוד תובנה: מה שמובן מאליו לך היום, לא בטוח שמובן מאליו למישהי/ו אחר, היום. בניסוח כללי יותר: איך שאת/ה רואה את העולם, הוא תלוי מקום.

ובהערת אגב (אבל חשובה): מה שמובן מאליו לרובנו,  הוא כנראה כזה כי הוא משרת את האינטרסים של הגורמים היותר חזקים בחברה שלנו. לשים לב לזה, יותר קשה ממה שהיינו רוצים להאמין, כמעט בלתי אפשרי.

השפה בה אנחנו מדברים, ה"שיח" בשיח יותר מלומד, מכילה בתוכה את המובן מאליו.
על מה שמובן מאליו, אנחנו לא בהכרח מדברים, כי הוא מובן מאליו, כאמור. אבל מבדיקת הדברים שעליהם אנחנו כן מדברים, ועוד יותר, הדברים שעליהם אנחנו לא מדברים, אפשר להקיש (בתאוריה) גם על מה שמובן מאליו, וגם על מה שלא יעלה על הדעת. על מה שהשפה לא מאפשרת בכלל לדבר עליו. (זה מה שטיפול לאקאניאני מתבסס עליו, על גילוי הדברים המושתקים, אלו שהמטופל לא מסוגל לדבר עליהם)

על "מה שלא יעלה על הדעת"

מה שלא יעלה על הדעת, לא יעלה על הדעת מכל מני סיבות. או שהוא עוד לא בתודעה שלנו, הוא שהוא כבר לא בתודעה שלנו, או שהוא טאבו. בניסוח כללי יותר: מה שאת/ה לא רואה בעולם, הוא תלוי זמן.

מה שלא יעלה על דעתנו, כן יכול לעלות על הדעת של מישהו אחר, אפילו באותו הזמן, וגם באותו המקום. בניסוח כללי יותר: מה שאת/ה לא רואה בעולם, הוא תלוי מקום.

על ההיסטוריה וההווה:

דרך אחרת לחשוב על הדברים מעלה, היא לדבר על ההיסטוריה. יש לזה שני צדדים:

1 – מה שאני היום, ואיך שאני רואה את הדברים היום, הוא פונקציה של ההיסטוריה שלי, כולל ההיסטוריה של הקבוצה אליה אני משתייך.

2- איך שאני רואה את העבר, את ההיסטוריה שלי, תלוי במי שאני היום, ואיפה שאני נמצא. בניסוח אחר: מי שכותב את ההיסטוריה, גם עושה אותה. וגם – ההיסטוריה כפי שהיא נראית היום, היא לא אותה היסטוריה כפי שנראתה בעבר. לשון אחר: גם להיסטוריה, יש היסטוריה.

משני אלה, משתמעת לולאה אינסופית, לא? מי שאני היום הוא פונקציה של העבר שלי, ולכן כדי להבין מי אני היום באופן ביקורתי, אני צריך לבחון מאיפה באתי. אבל ההסתכלות אחורה אל העבר, נעשית על ידי מי שאני היום, אחד שעוצב על ידי אותו עבר…

בניסוח אחר, כדי לראות ראיה מושלמת את האופן שבו העבר שלנו משפיע על ההווה שלנו, אנחנו צריכים לצאת "אל מחוץ לזמן", אל איזה מישור מופשט שבו הראיה שלנו לא מושפעת מההיסטוריה שלנו, ומהמקום בו אנחנו נמצאים. אלא שמישור כזה לא קיים. אנחנו שקועים לחלוטין בתוך העולם, בתוך ההוויה (שוב היידגר) ואין לנו את הלוקסוס של לצאת לרגע החוצה, ולהסתכל מלמעלה, מבחוץ, על הדברים.

בכל אופן, לתהליך שבו מופנמת ההבנה מעלה, אצל הפרשן / מבקר / חוקר / סתם אדם, קוראים "היסטוריזציה".

בעצם, משתמע מזה שלעולם אין אדם יכול לבחון את עצמו באמת באורח ביקורתי וללא פניות, לזהות את כל ההבניות שהוא עבר, את כל הדעות הקדומות, את כל ה"מובנים מאליהם" וה"לא יעלו על הדעת" שלו, שהם פונקציה של ההיסטוריה שלו.

נכון, זה אכן משתמע. אבל אין זה פוטר אדם מלבקר את עצמו, מתוך הבנה מראש, שאין אמת מוחלטת, שאין הבנה מושלמת, ושלעולם לא תהיה. תהיה רק הבנה יותר טובה, ואפשר אולי להתקרב אסימפוטוטית לאמת, גם אם לעולם לא נגיע אליה.

אז יש אמת מוחלטת? מי יודע? או שאין כלל אמיתות מוחלטות, או, יתכן שיש אמיתות מוחלטות, אבל רק בבוא הזמן המתאים, כשיבשילו התנאים, נוכל להבחין בהן. אבל גם אז, לא נוכל לדעות בוודאות שאכן אלו אמיתות מוחלטות, כי כאמור, מה שאנו רואים ולא רואים הוא תלוי זמן ומקום, וכיוון שאין לנו אפשרות לצאת אל מחוץ לזמן, או אל מחוץ למקום בו אנו נמצאים כרגע, אז אין לנו אפשרות לדעת אם אנו רואים דברים "כהוויתם" או אם יש כזו "הוויה" מוחלטת כלל.

אז מה יכול לעשות מדע? לפי בירגר, כל מה שמדע של X) X == המושא של המדע)  יכול לעשות, זה להתחקות אחרי התמורות לאורך ציר הזמן ב X. ( יהא X תרבות, אמנות, …). בעצם, להתעסק בנגזרת הראשונה של X, לא ב X עצמו. ואיך להתחקות אחרי התמורות במושא של מדע מסוים? על ידי בחינת האופן שבו אפשר לדבר עליו, על פי בחינת הקטגוריות המתפתחות כדי שאפשר יהיה לדבר עליו.

מהן בדיוק קטגוריות

קשה לנו סתם לדבר על דברים בלי להשתמש בקטגוריות: לשים דברים בקופסאות. היא יפה, הוא שמן, העץ הוא גבוה, התנין ירוק גם לרוחב.. זה נובע מזה שאנחנו בעצם אנשים דיגיטליים בעולם אנלוגי, אבל על זה כבר כתבתי כאן.

אבל הקטגוריות אינן על-זמניות. הן נולדות ומתות, יחד עם הנושא שאליו הן מתייחסות, אולי בהשהיה מסוימת, שכן לוקח זמן להבין מה הקטגוריות שיכולות לתאר משהו שלא היה קודם. דוגמאות: לפני הופעת הצילום אף אחד לא דיבר על חשיפת יתר או חסר, על גרעיניות, על "הרגע המכריע", ועוד. לפני שאמנות מופשטת הייתה פה, אף אחד לא דיבר על "הפשטה" בציור, גם אם הייתה פה ושם הפשטה בציורים שבאו קודם, אף אחד לא השתמש במונח. בירגר מביע כדוגמה את ה"הזרה" בספרות. לפני האינטרנט (רק לפני 25 שנה) לא היו המון קטגוריות הנראות לנו שהיו פה תמיד (איזה? שיעורי בית לקורא…)

ומה לגבי אמנות?

יש הגורסים, (מרטין היידגר היה בין הראשונים, ואני חושב שהוא צודק) שתפקיד האמנות הוא לשנות את ה"מיפתח" (aperture) שלנו על העולם, ולאפשר לנו לראות את מה שלא יעלה על הדעת, וגם אולי, להוציא מתודעתנו את חלק מהדברים ה"מובנים מאליהם". (למשל: עבדות, אפליית נשים, אכילת בעלי חיים,…). שהאמנות יכולה "להסיט" את ההיסטוריה ממסלולה הבלתי נמנע, ולמנוע ממנה לקבוע את ההווה באופן חד-חד ערכי. כלומר, יש לאמנות תפקיד חברתי – לקדם את החברה האנושית (אם עדיין דבקים בפרדיגמה של "קידמה", של אנושות צועדת קדימה לאורך ציר הזמן) או למצער לשנות אותה, אולי לטובה.

בספר דנן, האמנות, ליתר דיוק תאוריות על אמנות, משמשות כמקרה מבחן לניתוח האפשרות לנסח תאוריה בכלל. תאוריה, אמורה להתבסס על אמיתות על זמניות ועל מקומיות, והדיון עד כה, ניסה (ואני מקווה ששכנע) שאין כאלה, או שאנו לא יכולים לדעת אם יש כאלה, או לדעת בוודאות מהן. אבל אני חושד שבירגר, ב 1974, עדיין לא השתכנע סופית שאנו טבולים לחלוטין בעולם, בשפה, ב"משלב הסימבולי". הוא חושב (בניגוד לכתיבתו היותר מאוחרת) שמפתח התאוריה יכול לפתח מודעות עצמית מספקת לפוזיציה החברתית-סוציאלית שלו עצמו, כך שהתאוריה שלו יהיה בה מספיק מן ה"אמת".tarica10-16-14

המהלך של בירגר הוא כזה: כאשר תחום מסוים של ידע, של החברה האנושית, מתחיל להיות מובחן מסביבתו, מתחילות גם להיווצר גם הקטגוריות המאפשרות לדון בו, ואז אפשר, כמובן תוך מודעות לנסיבות ההיסטוריות, ובאורח ביקורתי, להתחיל לפתח תאוריות, מדע של אותו התחום. יהיו תאוריות סותרות, ויהיו תאוריות שיהיו יותר קרובות ל"ערך של אמת" מאחרות.

כאשר התחום בו דנים הוא אמנות, כך רואה בירגר את הדברים:

  • תנועות האוונגרד, כגון הדאדא והסוריאליזם, שניסו להחזיר לאמנות פונקציה חברתית – לשחרר אותה מכלוב הזהב של המוזיאונים והגלריות, (ונכשלו בכך), אבל בלי לבטל את האוטונומיה שלה, נתפשות אצלו כדוגמאות של ביקורת עצמית של האמנות.
  • זה שיש ביקורת עצמית, אומר שהאמנות הפכה להיות תת-מערכת חברתית מוגדרת ומובחנת  העומדת בפני עצמה.  יש לה "ממסד אמנות" המוגדר כ"הגדרות הרווחות בחברה מסוימת לגבי אמנות והפונקציה החברתית שלה", משמע – יש לה קטגוריות (ראה מטה) שמתארות אותה ספציפית.
  • האמנות הפכה "אוטונומית", כלומר "תת-מערכת חברתית אוטונומית" אחרי שחדלה לשרת את צרכי הדת (אמנות קודש) ואת האצולה (אמנות מוזמנת) והפכה לאמנות המיוצרת ללא פונקציה חברתית ספציפית. זהו תהליך שהוא פועל יוצא של עליית הבורגנות וירידת האצולה. כלומר – יש היסטוריה הן להגדרת המושג "אמנות" והן לאופן שבו אפשר לדבר עליה.
  • מכאן בירגר מסיק שבנקודות שונות בזמן, אפשר להבחין שנושא מסוים הבשיל לכדי תחום שאפשר לפתח עליו תאוריה סבירה. ברגע שהתפתחו קטגוריות (יחד עם הנושא, אולי בהשהיית מה) המאפשרות לפתח שיח על הנושא, אפשר לפתח תאוריות של הנושא.

המשך יבוא..

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “תאוריה של אוונגרד

  1. פינגבק: Schiller | דרכי עצים

  2. מצאתי את זה בויקיפדיה, ונראה לי קשור:

    בעיית המדידה היא אחד הקשיים המושגיים המורכבים ביותר בתורת הקוונטים. בעיית המדידה מתארת את הכשל המתקיים בתיאור המתמטי הרציף של מערכת קוונטית כאשר מתבצעים מדידה וכימות של אחד או יותר ממאפייני המערכת.
    טרם ביצוע מדידה אפשר לחשב את התנהגות המערכת -למשל, גל אור – על ידי פונקציית הגל שהיא פתרון למשוואת שרדינגר. אולם מרגע ביצוע מדידה תוצאה זו כבר לא מתאימה למציאות הנצפית. אין זה משנה (הדבר הוכח בניסויים רבים) כיצד מבוצעת המדידה. גם במדידה עקיפה, שכביכול לא אמורה להשפיע על התנהגות גל האור, קיימת תופעה זו.
    בעיית המדידה אינה נובעת מתמטית ממכניקת הקוואנטים. היא תוצאה של ניסויים, שמדגימים שוב ושוב שהתנהגות כל מערכת משתנה באופן חד ברגע שמתבצעת מדידה.

  3. פינגבק: ביקורת סוגנית | דרכי עצים

  4. פינגבק: רשומה לאחד במאי | דרכי עצים

  5. פינגבק: Big Data | דרכי עצים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s