חנה ארנדט


ראיתי אתמול, בהצגת טרום בכורה בסינמטק את "חנה ארנדט", סרטה של Margarethe von Trotta. הסרט, העוסק בתקופה בה ארנדט כסתה עבור הניו-יורקר את משפט אייכמן,  תיאטרלי מדי לטעמי.

את משפט אייכמן, אני לא באמת זוכר. הייתי אז בן שבע, ובמשפחה שלנו, במסורת ההדחקה החביבה עליהם, לא עסקו בנושא. זה שאמא שלי בלתה את המלחמה במחנה טרזין, מבחינתה, לא אמר שהיא "הייתה בשואה". אבא שלי לא ממש האזין למשפט, אבל מצד שני, אומר שהוא פגש את אייכמן אישית, כאשר זה בא לתחנת הרכבת של העיר ז'ילינה בסלובקיה, לפקח על משלוח היהודים הסלובקיים, משלוח שאבי והוריו כבר היו עליו, וממנו ניצלו "בדקה ה90 ומזווית קשה".

אני כן זוכר שבמשך השנים שמעתי קטעי הקלטות מהמשפט, וחשבתי כבר אז, שהפתוס של התובע האוזנר היה מכובד הרבה פחות מהאיפוק של רוב העדים. הייתה כמובן גם העדות של ק. צטניק. העדות שלו, המשוחזרת בסרט, כולל הנפילה על הרצפה וההתפתלות עליה, היתה תיאטרלית במובן המגונה של הדברים, אבל גם מספריו לא ממש התלהבתי, ממש מאותה הסיבה.

חנה ארנדט חטפה הרבה אש בעקבות הכתבות שלה על המשפט והספר שכתבה בהמשך. אפשר לנסות ולבודד את הגורמים לכעס האדיר עליה, שבעטיים היא הוחרמה שנים בארץ, אבל אני חושב שבבסיס הדברים עמד הסירוב שלה להזדהות הזדהות טוטלית עם הנרטיב הציוני/לאומי כפי שמדינת ישראל ניסחה אותו אז, ובמידה רבה ממשיכה לנסח אותו גם היום. דווקא בגלל יהדותה, זה היה מקרה מובהק של "או שאת אתנו (עד הסוף) או שאת לצרינו". ליהודים לא עומדת דרך שלישית, במיוחד לא ליהודים שמסרבים "לעלות" ארצה. וחנה ארנדט, למרות שהייתה חסרת אזרחות הרבה מאד שנים בארה"ב, העדיפה לא לקבל אזרחות ישראלית.

כמובן שהערת האגב שלה, על זה שהארגון החזק של קהילות היהודים עזר לגרמנים לארגן את פעולת הגירוש וההשמדה היה זה שעצבן הכי הרבה אנשים. אמירה לא באמת שיפוטית שלה, הפכה לכתב אשמה שהניצולים בעצם כתבו לעצמם, וחלק מהניצולים האלה גם כנראה ידעו למה.

דווקא האמירה שלה על ה"בנאליות של הרוע", תיאורה את אייכמן כפקיד אפור שאינו טעון "רוע צרוף", שגם היא הרתיחה רבים שרצו מאד לראות את אייכמן כשטן בהתגלמותו, סמל הרוע, שאליו אפשר למקד את הזעם על כל המכונה הנאצית

 דווקא אמירה זו תומכת טוב יותר בלקח מהשואה המהווה את הבסיס לחלק גדול מהאידאולוגיה הציונית היום. כי אם השואה יכולה לקרות בלי ריכוז עליון של רוע, בלי אידאולוגיה שטנית, אלא רק בגלל (לגרסת ארנדט) ש"חברת ההמונים" הופכת את האנשים מיותרים באופן שווה, ברי המרה, ולכן אפשר להסיר את היהודים (ובהמשך את הסלאבים) ממרחב המחיה הגרמני בלי להיזקק לרוע צרוף אלא רק לשיתוף פעולה תועלתני וצייתנות, כי אז זה יכול לקרות שוב ושוב, גם בלי הופעתו על במת ההיסטוריה של איזה "היטלר" ספציפי – ומכאן, שליהודים נחוצה מדינה אף יותר מאשר בתרחיש בו נדרש רוע צרוף כדי שיקרה שוב רצח עם.

אני גם מסכים עם ארנדט באבחנה שמשפט אייכמן לא באמת היה רק משפט של האיש אייכמן אלא גם ובעיקר נסיון להחזיר את השואה למודעות העולמית, ולתודעת העם בישראל. בתחילת שנות השישים הייתה פה כל העליה מארצות ערב שהשואה לא הייתה חלק מהאתוס שלהם, והיה צורך ללכד את כל העם  סביב אתוס ה"לעולם לא עוד", סביב זה שכל האמצעים כשרים למנוע שואה נוספת.

נושא נוסף שעלה בסרט, היה הבסיס החוקי לזכותה של מדינת ישראל לשפוט את אייכמן,בהתחשב בזה שפשעיו בוצעו כשמדינת ישראל לא הייתה קיימת כלל, והנרצחים לא היו אזרחיה. בלי שום קשר לתשובה  (הדחוקה לדעתי) של חבר השופטים לטעון הזו שהעלה הסנגור, יש מקבילה ברורה בין הזכות שמדינת ישראל נטלה לעצמה לייצג את קרבנות השואה לבין הניכוס שעושה מדינת ישראל לכל יתרת הזכות של הקורבנוּת של כל העם היהודי לדורותיו.

משפט אייכמן, כמו הנסיעות לפולין היום וטקסי יום השואה, תפקידם בעצם לבסס את זה שעומדת לרשות מדינת ישראל יתרת הזכות של קורבנוּת של כל העם היהודי לדורותיו, וכנגד היתרה הזו, אנו מרשים לעצמנו שוב ושוב לקרבן אחרים, בעיקר את הפלסטינים, מסיום מלחמת העולם השנייה ועד היום.

בדבר אחד אני לא מסכים עם ארנדט: לא היינו צריכים לתלות את אייכמן. חינוכית, היה יותר אפקטיבי לכלוא אותו עד אחרית חייו, ואפשר היה גם להפגין עליונות מוסרית באותה ההזדמנות.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “חנה ארנדט

  1. הכעס על ארנדט נבע בעיקר על האשמתה את היהודים בסיוע לנאצים בהשמדתם, נושא שבניגוד למה שכתבת אינו שולי כלל ועיקר אלא נידון בהרחבה בספר. ארנדט כותבת על כך באופן בוטה ומניפולטיבי, מחפפת בחלק גדול מהעובדות ההיסטוריות, והניתוח שלה בהקשר זה מעלה את הרושם שהיא עושה גזירה שווה בין הנאצים לבין מנהיגי היהודים. ארנדט לא מנתחת את המצבים הבלתי אפשריים ואת ההחלטות הקשות מנשוא שבפניהם עמדה ההנהגה אלא שופטת אותה לחומרה באופן חד צדדי. כשהוגה ענקית כארנדט, המסוגלת ללא ספק לניתוח מבריק שכזה, לא עושה זאת אז כנראה שמדובר בפרובוקציה מכוונת. דוגמה בולטת לכך היא הביקורת שהיא מעבירה על הרב ליאו בק שהיה רב רפורמי ומנהיג נערץ של יהודיברלין שסירב להתפנות למרות שמעמדו אפשר זאת ונשאר עם שאר היהודים בגרמניה. בשואה היה בשלב מסויים ראש היודנראט של גטו טרזינשטאט והביקורת שלה היא על כך שהוא החליט לא לעדכן את תושבי גטו טרזנשטאט על הידוע לו בנושא ההשמדה, שאלה פילוסופית ומוסרית קשה ומסובכת אם צריך היה לעדכן או לא. הביקורת היא לגיטימית אבל השפה שבה היא נאמרת פרובוקטיבית כאמור, למשל היא מכנה אותו בטקסט המקורי "הפיהרר של היהודים… " חבריה הקרובים ביותר של ארנדט, בינהם מנהיג ציוני גרמניה בלומנפלד וחברה הפילוסוף יונס, היו "ברוגז" איתה, כך שהפולמוס לא היה רק של "ציונים דוגמטיים" נגד "נאורים". כדאי לקרוא למען ההוגנות את המכתב שכתב לה גרשון שולם בעקבות הספר.

    ארנדט "מנוכסת" בימינו על ידי השמאל הקיצוני והפוסט ציונים אולם קריאה בכתביה מראה שהתמונה הרבה יותר מורכבת, היא חייבה את קיומה של מדינת ישראל כ "בית לאומי לעם היהודי" ואף הייתה פעילה בצעירותה בתנועה הציונית. אך ביקרה את האופן שבו המדינה התממשה. מבחינה פוליטית הייתה מקורבת לאנשי "ברית שלום" (בובר, רות וחבורתם) משמע קרובה דווקא לשמאל הציוני, ולא לשוללי הציונות.

    כדאי לאמר שבניגוד לאופן שבו אתה מעמיד את הדברים ארנדט דווקא חייבה את זכותה של מדינת ישראל לשפוט את אייכמן כנציגה הלגיטימית של העם היהודי. ארנדט ראתה במדינת ישראל את מדינת היהודים וככזאת הייתה לה זכות לשפוט את אייכמן, בדיוק כשם שלפולנים היתה זכות לשפוט את מי שחטא כנגדם. ארנדט גם חייבה בסופו של דבר, לאחר דיון מעמיק, את החטיפה וגם חייבה את עונש המוות. הייתה לה אמנם ביקורת משכנעת על האופן שבו התנהל התובע במשפט ועל השימוש שעשתה מדינת ישראל (המיוצגת אצלה על ידי בן גוריון) במשפט, אבל היא העריכה מאד את השופטים ואת האופן שבו הם ניהלו את המשפט, למרות שגם עם פסק הדין שלהם היא מנהלת וויכוח נוקב.

    התזה המרכזית של הספר, זאת שהספר נושא את שמה – הבנאליות של הרוע – היא החלק החזק ביותר והחשוב ביותר בראיה היסטורית של הספר ומכאן גדולתו וגדולתה של ארנט. דווקא חלק זה, אגב, לא היה חלק חשוב בפולמוס. כפי שכתבת היא ניתחה את התופעה כתופעה השייכת לעידן המודרני ולמדינה המודרנית, שבמסגרתה יתכן להגשים באופן תעשייתי רוע שכזה, הבנאליות מכוונת הן למניעים של הרשע, הן לאופן הביריוקרטי שבו מבוצעים הדברים, והן להעלמת העין ולהסכמה בשתיקה של מרבית הציבור הגרמני שידע ושיתף פעולה. קשה לחשוב היום על השואה ללא התזה הזאת, ואכן מתבקש להחילה לא רק על המדינה הנאצית אלא על כל מדינה מודרנית, כולל מדינת ישראל. היא אפילו מוזכרת על ידי אחד מראשי השב"כ בסרט "שומרי הסף".

    יחד עם זאת, כמו כל השוואה שכזאת, כדאי וצריך לעמוד גם על ההבדלים. עידית זרטל למשל השוותה (במובן המתמטי של המילה) בין אייכמן לאהוד ברק… על כך נאמר שגם שמאלנים פוסט ציונים ו"נאורים" יכולים להיות דוגמטיים. ארנדט עצמה לא עושה את ההשוואה הפלקטית הזאת – למרות ביקורתה הניכרת על המדינה הציונית כאמור.

  2. ארנדט למעשה משווה בין אחריות התוקפן למעשיו לבין תגובת הקרבן, אין שוּם סבירות בהשוואה שכזאֹת. ישראל כמדינת לאוֹם רשאית לטפל בעניני הלאוֹם היהוּדי [שהרי כפירה בזכוּת זוּ תערער את זכות בית המשפט בהאג לשפוט עבריינים מלאוֹם אחר]. הנאצים היו אחראים לטבח – והתחושות שלהם, או הבנתנו את המין האנושי – היא לא רלוונטית לאשמתם. מערכת היחסים האישית של ארנדט עִם כזה שתמך בנאצים לפני ואחרי הטבח לא הוסיפה למשקל הסגולי המוסרי של הניתוח הלקוי והילדותי שלה את מהלך המשפט.להבנתי, יש טוב ורע מוחלט, ויש אזורי דמדומים – במלחמת העולם השניה הנאצים היו הרעים, התוקפנים במזיד וללא התגרות למי שקשה לראות את זה הוא סוציופאט במקרה הטוב.

    • ישראל כמדינת לאוֹם רשאית לטפל בעניני הלאוֹם היהוּדי? האם גרמניה רשאית לטפל בענייני אזרח אוזבקי בן הלאום הגרמני? לאום ואזרחות הם דברים שונים. ובכלל, מהו לאום? דת? דם? גנים?

      לגבי ארנדט – בלי לחוות דעה על הניתוח שלה, אותו אני מכיר רק מהסרט, הרומן שלה כנערה עם מרטין היידגר הוא לא ממין העניין.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s