הצלילה כמשל


כשאני הולך לצלול עם בניי, קורה לא אחת שאני מסיים את הצלילה עם רגשי אשמה מסוימים. לא בגללם – הם תמיד מאד מאד נחמדים אלי, וכיף לי לצלול אתם. אבל בשורה התחתונה, אני הוא תמיד זה שמקצר את זמן הצלילה. אצלי. האוויר תמיד נגמר קודם. וכשנגמר האוויר לאחד הצוללים, נגמרת הצלילה לכולם.

אני לא יודע אם זה נובע מזה שאני פחות רגוע מהם ולכן נושם יותר מהר (אני לא חושב – מתחת למים תמיד מרגיש לי כמו המדיום הטבעי שלי) או שמסת הגוף שלי גדולה בהרבה משלהם (אבל אני עובד על לצמצם את הפער. לסגור את הפער לגמרי – את זה כנראה יעשו השנים) ולכן אני צורך יותר אוויר לדקה. נראה לי שילוב של שניהם, אבל יותר של הגורם השני.

בדרך כלל, אני מגשר חלקית על פערי הזמן בעזרת מיכל אויר מעט יותר גדול, של 15 או 18 ליטרים במקום 12 הליטרים שהם לוקחים. בנוסף, היות המכלים הגדולים יותר עשויים ברזל וכבדים יותר, הם חוסכים ממני משקולות. משקולות אני תמיד סוחב עלי הרבה יותר מהם כדי להגיע לציפה מאוזנת – לשומן יש משקל סגולי נמוך משל שריר. אבל זה לפחות לא משפיע על זמן הצלילה, רק על הברכיים שלי כשאני יוצא מהמים…

בירדן, לא היו להם מכלים גדולים יותר. גיא אמנם תמיד וויתר לי על המכל עם לחץ האוויר היותר גבוה, אבל זה די שולי. פה ושם, כדי להאריך את זמן הצלילה המשותף, גם נשמתי חלק מהזמן מהפיה הרזרבית שלו (מה שנקרא אוקטופוס…) אבל זה פשוט מסורבל, ושימושי רק בחירום. וכך, כשנגמר האוויר במיכל שלי, נגמרה הצלילה. גם בני, וגם המדריך, בדרך כלל סיימו בנקודה זו רק כמחצית האוויר שהייתה להם במיכל. מבאס, לא?

אבל יש פה לקח. במקרה של צלילה, האוויר הוא המשאב שבמחסור, וכאשר אחד מהצוללים מכלה את שלו מהר יותר, הסיפור נגמר לכולם. במקרה של משאבי כדור הארץ, יש חלק קטן מה"צוללים" שצורכים מהמשאב המשותף הזה הרבה יותר מהר מהאחרים. תהא זו אנרגיה בלתי מתחדשת כמו גז ונפט, או מים נקיים, או קרקע חקלאית ראויה לעיבוד – בסופו של דבר, אלו שצורכים את זה מהר מהאחרים, גורמים לזה שה"צלילה", ארוחת החינם של המין האנושי על חשבון המשאבים האגורים של כדור הארץ, תגמר לכולם מהר יותר.

ה"אוקטופוס", הפיה הרזרבית, היא הנורמה בספור הזה. מדינות מייבאות משאבים במחסור כמו נפט ממדינות אחרות, או את תוצרי המשאבים שבמחסור, כגון תירס, אורז וסויה, ממדינות אחרות, והמדינות העשירות, השמנות נושמות בעצם ממיכל האוויר של המדינות העניות, הרזות.

מה שקצת מערפל את התמונה, זה שמדינות יותר רזות, רוצות גם הן להשמין, והמאבק על משאבים הולך לכן ומחריף. לא ירחק היום, והרזים כבר לא יהיו מוכנים לנדב מהמכל שלהם לשמנים. לא ירחק היום, וכולם יפנימו שאפשר לנשום פעם מפה ופעם משם, אבל כמות האוויר במכלים היא סופית, ולכן כדאי למצוא פתרונות אחרים אם אנחנו רוצים להמשיך את הצלילה לעוד כמה דורות.

אם למתוח עוד קצת את המשל והנמשל – כמו שבצלילה מי שיותר שמן סוחב עליו יותר משקולות כדי להגיע לאיזון בציפה, כך גם מוצדק להטיל עול אקולוגי יוצר כבד על השבעים והשמנים – הם אלו אשר
צורכים את משאבי הכדור הזה יותר מהר. הסכמי אמנת קיוטו הם צעד בכוון הנכון, אבל צעד קטן מדי.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “הצלילה כמשל

  1. התמונות מעניינות – אבל קטנות מכדי שאפשר יהיה לקרוא אותן. תוכל לצרף לינק?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s