Angkor


לפני כמה שבועות הגשמתי חלום ישן, וביקרתי בבירה העתיקה של ממלכת החמֶרים, Angkor הנמצאת ליד העיר Siem Rip בקמבודיה. מקום מדהים, באמת.DSC01809

אבל בכל זאת יצאתי משם עם הרגשה מסוימת של מועקה. למה?

מכמה סיבות. אבל במחשבה לאחור אני חושד שהעיקרית ביניהם היא התובנה שלא נשארו לי עוד הרבה דברים מסדר גודל כזה לחוות בחיים האלה. כן, ראיתי הרבה, ועוד אראה לא מעט, אבל אני בהחלט מתקרב לאט אבל בטוח אל תחתית הרשימה. וזה מדכא אותי.

חוץ מזה שכבר ראיתי וחוויתי חלק ניכר מהדברים שקיוויתי לראות ולחוות בחיי, ישנו גם עניין סף הריגוש הגדל ועולה. Angkor הייתה אמנם מקום מרגש ומדהים למרות השינויים הבלתי נמנעים בסף הריגוש שחלו אצלי ללא ספק, אבל חלק מהסיבה שיצאתי קשה מהודו הפעם הוא מן הסתם אותו סף ריגוש שהשתנה, אותה התחושה של been there, done that, תחושה של התקהות תחושת הפליאה הילדית, הרגשה של סוף ההתחלה, ותחילת הסוף.

ואם כבר במחשבות מורבידיות עסקינן, אז נכון שאמר מי שאמר ש"חייה כאילו תמות מחר ולמד כאילו תחייה לנצח", ו"חווה" מתאים לא פחות מ"למד" בפתגם הזה.  אבל חשבתי  פתאום שלו הייתי מבקר שם בגיל עשרים, היו לי כשישים שנים להתענג על הזיכרונות וליהנות מהם. מהזיכרונות של הביקור הנוכחי, יש לי אולי עשרים שנים ליהנות. המהנדס שבי חושב לו שבמונחי ROI, ההחזר על ההשקעה של חוויה בגיל 20 גדול פי שלוש מההחזר בגיל 60, בעוד ההשקעה (הכספית) בגיל 20 היא כשליש מזו שבגיל 60. מסקנה – לטיול בגיל 20 יש ROI גדול פי 9 מטיול בגיל 60. לא מבאס? אולי כבר עדיף להישאר בבית…

סתם…אולי לא.

זהו אחד המקדשים שם, שמו BayonDSC01518

וזה נקרא Banteay Srey

DSC01946

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “Angkor

  1. "אולי כבר עדיף להישאר בבית…" – לא ציפיתי ממך. אם בארזים נפלה שלהבת…

  2. אוי, פוסט מורבידי. אני ממליצה להמעיט בחישובים האלה ככל האפשר, וליהנות ממה שיפה וזהו. ולפי התמונות, זה באמת יפה.

  3. הייתי באנקור לפני כשנתיים, לא בגיל 60 -בגיל 40 וחוויתי תחושה דומה.
    אנקור, ב20-30 השנה האחרונות הייתה בשבילי מיקדש אפוף ערפל במרכז הג'נגל.באיזשהו מקום תמים בפנים האמנתי שאני השלישי בשרשרת הגיבורים/שודדים/ארכיאולוגים (בחר ברצונך) שמבקרת שם: אינדיאנה ג'ונס, לארה קראפט ו..אני. (לפני כ20 שנה כשנסעתי להודו, אפילו רכשתי לי כובע דמוי אינדיאנה ג'ונס…שתודה לאל ולמחסור במקום בתרמיל, נשאר בבית)
    ההתמודדות עם המציאות, פיזרה את הערפל המיסטי. המוזיאון לפשעי מלחמה בדרך הגישה לאנקור לא הוסיף לאווירת הגילוי הקסומה.
    בעיקבות הטיול ההוא הפינה בראש שמוקדשת למקומות מיסתוריים ואלומים בעולמנו קטן יותר ועולמנו מעורפל פחות. אפשר לשמוח על כך שבמשך שנים רבות היה לך מקום ערפילי וקסום.
    לילד בן 20 היה פחות זמן להנות מכך.

    • העלית נקודה מעניינת: לשנים של הציפייה יש ערך ומשקל סגולי משלהן.
      גם אצלי, אנגקור הצטיירה כל השנים כאותם המקדשים בג'ונגל ששורשי העצים מכסים אותם, ותמיד ראיתי את עצמי מסייר בהם בבדידות מזהרת, "מגלה" אותם.. וכמוך, דחיית הביקור אפשרה לי לקיים את הפנטזיה שנים לא מעטות.
      אלא שבינתיים, עלתה רמת החיים במדינות השכנות, והסינים, וייטנאמים וקוריאנים יצאו לטייל, והם מכסים את האתרים שם בשכבה צפופה. סביר להניח שלפני 20-30 שנה היה הרבה פחות צפוף באנגקור, ויותר קרוב לדימוי שהחזקנו שנינו בראש. בכלל, בכל האתרים בעולם, ככל שדוחים, הולך להיות יותר ויותר צפוף.
      בקמבודיה יש עדיין מקום בשם Beng Mealea, כ 70 ק"מ מסיאם ריפ, שם לא שוחזרו המקדשים, הענפים עדיין משתרגים על, מעל ומתחת לחורבות, ולא הרבה מגיעים. קרוב לתדמית שהייתה לי מאנגקור ווט.
      ודבר דומה קרה לי באי הפסחא: שנים קראתי על האי, ודימיינתי לי אותו, ונהניתי מהפנטזיה. הגעתי לשם במאמצים ניכרים, (שרפתי על זה את כל המילים שצברתי באינטל). עדיין לא צפוף ודחוס שם, אבל היה שונה מכפי שדמיינתי, שם, היה כיף לדמיין, אבל גם כיף להיות. ולשם, הסינים עוד לא הגיעו..

  4. פינגבק: ציפופו בטיבט | דרכי עצים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s