זה אני או הם?


בסוף ינואר חזרתי בפעם הרביעית, לביקור (קצר יחסית) של כשבועיים, בהודו. הפעם המטרה הייתה ה"קומבה מלה", פסטיבל הינדי גדול של טבילה המונית בנהר המתרחש מדי שנה, אך אחת ל 12 שנים הוא גדול במיוחד. הפסטיבל "הגדול" הוא תמיד בעיר בשם Allahabad, במקום בשם Sangam, שהוא מפגש הנהרות Ganges, Yammuna והנהר המדומיין Saraswati. המון הודים באים לטבול במקום מפגש הנהרות בזמן זה, ובמיוחד במספר תאריכים הנחשבים מבורכים במיוחד.

השנה, היום "המבורך" ביותר מבין כמה ימים יותר מבורכים שבחרו האצטגנינים היה העשירי בפברואר, והצפי היה לבין 30-50 מליון איש שיגיעו לטבול במתחם הקומבה מלה ביום זה. לכן תכננתי להגיע למקום חמישה ימים קודם, להתמקם, להתרשם, לתכנן את מעשי, להיות נוכח ביום השיא, ולצאת משם בערב אותו היום, ברכבת לכלכותה, משם בטיסה לבנגקוק, שם לפגוש את זוגתי שתחיה, ולהמשיך אתה בטיסה להאנוי, לפגוש את צעיר בני שם, ולסיים בטיול בווייטנאם וקמבודיה. תכנון פשוט יחסית לנסיעות אחרות שלנו בעבר.

עד כאן התכנון. בפועל, לא נשארתי ליום השיא, אלא התקפלתי משם, די עם הזנב בין הרגליים, יומיים קודם, ועזבתי את הודו, כנראה לתמיד, שלושה ימים לפני התאריך המתוכנן.

אז מה קרה? למה עזבתי מוקדם מהמתוכנן? ולמה אני חושב שלא אחזור להודו? בכל זאת, המדינה בה טיילתי יותר זמן מכל מדינה אחרת. המדינה, שעד לפני כמה חודשים הייתי אומר שאם יש לכם אפשרות לבקר רק במדינה אחת, זו חייבת להיות הודו. מה השתנה? האם אני השתניתי או שזו הודו שהשתנתה?

נתחיל בזה שמההתחלה, כל העסק הלך קשה. בהודו, זה תמיד הולך קשה, אבל הפעם זה היה קשה מהרגיל. וגם, כבר לא בא לי על זה. אני כבר לא נהנה מהאתגר של ההתמודדות עם שלל המכניזמים שההודים מתקינים כדי לעשות לעצמם (וגם למבקרים) את החיים קשים, ואני כבר לא רואה בזה "קטע".

אני גם פחות "מבין אותם". כלומר, מביקור לביקור אני דווקא יותר ויותר מבין אותם, ומבין מה מניע אותם, אבל אני פחות ופחות מקבל את התירוצים שהם מספקים לעצמם כדי להצדיק את המצב המחורבן אצלם. את הסיבות לכך שהעולם רץ קדימה בעוד הם גולשים לאט אחורה, או קופאים במקום במקרה הטוב.

נכון, יש בעיר בנגאלור אשר בדרום הודו כיס קטן של תעשייה עתירת ידע, שהם משתבחים בו. אבל זה לא הודו. זה כלל לא נוגע ל 99.99% מההודים. גם אצלנו אגב, התעשייה עתירת הידע נוגעת אולי ל 5% מהאוכלוסייה (אני בתוכם), וגם אנחנו לא באמת start-up nation (קראו את גיא רולניק על זה). אבל כאן נגמר הדמיון בין ישראל להודו. מצבם של שאר הישראלים כן משתפר עם השנים. מצב רוב ההודים – ממש לא.

כי יש יותר ויותר הודים, והם מתמודדים על כמות משאבים ותשתיות שלא הולכת וגדלה. לא שהיא לא גדלה בהתאמה. היא לא גדלה כלל. כל מערכת הרכבות, הכבישים, יצור החשמל, אספקת המים, כל אלה לא גדלים, לבטח לא בקצב בו גדלה האוכלוסיה. וזה הופך את הודו למקום יותר ויותר מוטרף. מקום בו אם אתה לא רץ ונדחף, תישאר בחוץ. שבו אם תוותר ותיתן להולך רגל לחצות את הכביש, יעקפו אותך אחרים ולא תצליח להתקדם.

הודו הפכה מקום שבו הדרך היחידה מעלה, או לפחות להישאר במקום, היא על ראשי אחרים. וזה הפך להיות חלק מהאופי הלאומי. הם כבר לא מודעים לזה. למשל – כאשר הטיסה מכלכותה נוחתת בבנגקוק, לפני שהמטוס החל להאט על המסלול, כל ההודים כבר בשעטה אל דלת היציאה, דוחקים ונדחקים – שמא משהו כלשהו מעבר לדלת יאזל אם יגיעו אליו באיחור. כי ככה זה, אם הם בין אלו שנמצאים על מטוס, זה בגלל שהם מיומנים בדחיפות. אבל הם עוד לא מיומנים, כמו רבים במערב, בלהידחף בלי להראות ככזה, בלי להזיע..

ויש את נושא האונס שנחשף לא מזמן עם פרסום אונס אותה סטודנטית באוטובוס בדלהי, ושוב היום, באונס הקבוצתי של תיירת משוויץ שניסתה לטייל עם בעלה באופניים ולשון באוהל בשטח, בהודו. תמיד ידעתי שיש הרבה אכזריות בהודו כלפי היותר חלשים, ונשים ביניהן. אבל המספרים של שכיחות מקרי האונס שפורסמו לאחרונה שחקו את רוב יתרת הסובלנות שהייתה לי להודים. פעם חשבתי שהם לא עם מאד אלים, אבל אונס לא קשור למין, הוא אלימות נטו, ולפי המדד הזה, ההודים עם אלים מאד.

אז קשה בהודו, נכון. אבל אם לומר את האמת, גם מיציתי. הרגשתי הפעם שאני כבר ממש מגרד את תחתית חבית ה"אטרקציות" במקומות בהם ביקרתי. יש הרבה מקומות מדהימים בהודו, אבל את רובם ראיתי בביקורים קודמים. המקומות בהם ביקרתי הפעם הם מקומות מעניינים בפני עצמם, אבל הם לא המקומות אליהם מגיעים תיירים זרים בדרך כלל. לשניים מהם, Mathura ו Vrindavan מקומות הקשורים לפולחן האל Krishna, מגיעים פה ושם חסידי הרה קרישנה מערביים, אבל בעיקר צליינים הינדים. לשניים האחרים, Lumbini בנפאל, המקום בו נטען שנולד הבודהה, ו Kushinagar בהודו, המקום בו הבודהה נפטר, באים בעיקר צליינים בודהיסטים, מרחבי העולם הבודהיסטי.

וחגיגת הקומבה מלה? האירוע לו חיכיתי 12 שנים? (מאז שפספסתי את זה שהיה ב 2001 – שהיה החשוב ביותר ב 144 שנים..) הייתי שם יומיים, אני חושב שלא מיציתי, אבל די הבנתי מה קורה. היה מעניין, באמת. צילמתי המון, היו המון טיפוסים ססגוניים, המון סתם הודים מן הישוב שבאו לטבול, והיה די מסודר.P1060828

אבל אז ירד קצת גשם בלילה, וגג הצריף בו שכנתי קרס תוך דקות, והוריד כמטר מעוקב של מי גשם עליי, על המיטה בה ישנתי ועל כל חפצי, ומצאתי את עצמי עומד בבריכת מי גשם שהגיעו עד קרסולי, כאשר הגשם ממשיך לזרום על חוטי החשמל החשופים. היה לא נעים.

העברתי את שארית הלילה רטוב, בחדר אחר, כאשר כל כמה דקות אני מזיז את המיטה  כדי לחמוק מטפטופים שהופיעו כל פעם במקום אחר. בבוקר, ארזתי את בגדי הרטובים, (כולם מוכתמים בצבע אדום מהשמיכה ההודית), בשקיות ניילון, ויצאתי משם, ברכבת לכלכותה.

לפחות הצלחתי לצאת משם, ובחתיכה אחת. למועד היציאה המקורית שלי, בערב אותו יום השיא, הזמנתי כרטיס רכבת באינטרנט (סיפור מסובך בפני עצמו) כבר באוקטובר. הייתי בהזמנה מקום שלישי ברשימת ההמתנה, וזה בדרך כלל מסתדר, אלא ששלושה ימים לפני תאריך הנסיעה, הסטטוס לא השתנה, מה שאומר שבהסתברות די גבוהה לא הייתי עולה לרכבת.

בהסתברות לא פחות גבוהה, הייתי נרמס למוות. כשכבר הגעתי לבנגקוק, שלחו לי חברים מיילים מודאגים: –  בחדשות סיפרו שהיה "Stampede", שעטת בהלה, בתחנת הרכבת באללהבאד באותו הערב ממש שבו הייתי אמור לעלות שם על הרכבת לכלכותה. הגשר המקשר בין הרציפים קרס והיו 36 הרוגים ומאות פצועים. עדיף היה לא להיות נוכח שם אותו ערב.

שלושה ימים קודם היה קצת פחות לחץ, והצלחתי, בהתראה קצרה, להשיג מקום ברכבת לכלכותה, להגיע לכלכותה ושם להקדים את כרטיס הטיסה שלי לבנגקוק, וזהו. יצאתי מהודו – רטוב, מלוכלך, משקפיי שבורים (סיפור אחר, הודי מאד גם הוא) אבל לפחות לא נרמסתי ולא חושמלתי.

אז לא זכיתי לשעוט אל הנהר יחד עם עוד 50 מליון הודים ביום הטבילה המבורך ביותר, ובדיעבד חבל לי על זה. אבל הודו הפעם הייתה לי תבשיל חריף מדי, ולא מספיק טעים.

האם אני הוא זה שהשתנה? כן, קצת. הזדקנתי כנראה. גם היה פה קצת "ראיתי כבר דברים דומים" – עניין  של ניסיון שהוא גם הוא פונקציה של גיל.

אבל ההודים, והודו אתם, השתנו גם הם, ולא לטובה. הכל שם נעשה צפוף יותר, מלוכלך יותר, נואש יותר, קשה יותר, אלים ורועש יותר. מעל לכוחותיי. כמו שאני מרגיש כרגע, זה שלום ולא להתראות להודו.

אבל דברים יכולים להשתנות.

מודעות פרסומת

17 מחשבות על “זה אני או הם?

  1. התשובה כנראה בגוף הטקסט. עניין של ניסיון וגיל, ומיצית.
    בעניין הגיל – זה לא שהזדקנת פתאום, להפך: החזקת מעמד כצעיר יותר מאנשים אחרים. אני למשל (כפי שהואשמתי לא פעם) נולדתי זקנה, ואין סיכוי שבעולם שמישהו היה מצליח למשוך אותי לשם אפילו לפני שלושים שנה.
    אבל אהבתי את משפט הסיום, ואתה צודק בו, כמובן.

    ברוך השב! חסרת כאן.

  2. מאוד מזדהה איתך, מניסיון אישי, ויחד עם זאת נחמץ ליבי על גילוי ערוותה של הארץ שכל כך אהבנו. נראה לי שאשמור לה את חסד נעוריה שקשור כמובן לנעורי שחלפו. אם מסתכלים על ציר הזמן הגדול בכל זאת עתידה של הודו לפניה, לא כמו אצלנו, בני האנוש בני החלוף.

  3. פינגבק: למה הודו? | דרכי עצים

  4. גם אני סבלתי מאוד מהגשמים בקומבה-מלה, והגעתי למצב דומה שבו הייתי תקוע על המיטה שלי בתוך אגם קטן, כשכל החפצים שלי (כמעט), רטובים על הריצפה. כשהצלחתי לחלץ את עצמי מהמאהל, כל הבגדים שלי היו רטובים, והסתובבתי ככה יום שלם. אני יכול להבין איך חטפת קריזה על הודו, וכשאתה חולה, עייף, עצבני ומדוכא, אפשר לשנוא אותה אפילו. אבל יש גם הרבה דברים טובים, ןקל יותר למצוא ולהנות מהם מחוץ לערים הגדולות מהמטונפות, במקומות האהובים כמו רישיקש, דרמסאללה, פושקר וכו'.

    אני משוכנע שתחזור בסופו של דבר שוב להודו.

    • ומקומות קטנים בדרום כמו Badami, Aihole, Patadkal
      יש לי זיכרונות נפלאים מהודו, והייתי בהמון מקומות קטנים וגדולים. אבל המקומות הקטנים האלה הם לא באמת הודו. אלו שהזכרת הם (לפחות החלק שאתה ואני חווינו) מובלעות של תיירים.
      וראה את הרשומות הבאות על הודו..

  5. פינגבק: מרפקים | דרכי עצים

  6. פינגבק: רוקדים ושרים | דרכי עצים

  7. פינגבק: ארוחת ערב של קדושים | דרכי עצים

  8. פינגבק: הרֶבֶּ'ה קרא לי, אז באתי | דרכי עצים

  9. פינגבק: הדיבר השני | דרכי עצים

  10. פינגבק: גופיות | דרכי עצים

  11. אני חזרתי להודו אחרי עשרים שנה, וההתרשמות שלי היתה בדיוק הפוכה: שהארץ נהייתה כמעט מערבית, המון משכילים בני מעמד בינוני (סטטיסטית מדובר ב300 מליון, מהפך אמיתי), פחות צפיפות, אבל גם פחות פתיחות.

  12. פינגבק: Sanchi | דרכי עצים

  13. פינגבק: Shree Ganesh Chowthi Utsava | דרכי עצים

  14. פינגבק: יודו-הודים | דרכי עצים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s