הגבינה של אינטל

ערמות הספרים בביתנו הלכו וגבהו. כל אותם ספרים שאני או-טו-טו הולך לקרוא נערמו על כל משטח פנוי והפכו מטרד של ממש. הגענו למסקנה הבלתי נמנעת שצריך לעשות סדר, ואז, בפרץ נדיר ביותר (אצלי) של "היטהרות" התחלנו לזרוק ספרים על ימין ועל שמאל כדי לפנות מקום בספריה, הממש לא קטנה שלנו.

בעיקר עפו הרבה ספרי reference, מהסוג שפעם, בתקופות קדומות, היית פותח כדי לברר דבר כזה או אחר, במקום לפתוח דפדפן אינטרנט. נשמע הזוי, לא?

ועפו כל מיני ספרים שכבר קראנו ולא נקרא שוב או כאלה שלא קראנו ולעולם גם לא נקרא.  ובין היתר, גילינו שיש לנו שני עותקים של ספר עצות אמריקאי טיפוסי מהסוג היותר ירוד בשם: "מי הזיז את הגבינה שלי", שאין לי שום מושג איך הם הגיעו אלינו. אז זרקנו את שניהם. את "איך לרכוש ידידים והשפעה בחברה" של דייל קרנגי דווקא השארתי, מתוך נוסטלגיה. כנער לקחתי אותו ברצינות, אך כיוון שלא "רכשתי ידידים והשפעה בחברה" כפי שהספר הבטיח, אז או שלא יישמתי נכון את הטכניקות הפשוטות שהוא מציע, או שהחיים קצת יותר מסובכים מכפי שהספרים מסוג זה היו רוצים שתחשוב.

לא כל כך קל להיפטר מספרים. אף אחד לא באמת רוצה לקנות אותם ממך. אם תתאמץ ותסחב ארגזים של ספרים אל חנות הספרים המשומשים, כפי שניסיתי לעשות, אז אולי יעשו לך טובה ויתנו לך זיכוי של חמישה שקלים לספר כנגד רכישת ספרים אחרים, אבל רק על חלק קטן מהספרים. את הרוב יגידו לך לקחת חזרה. חלק מהספרים מסרתי ל"סיפור חוזר", שזו באמת יוזמה יפה וברוכה, אלא שאין להם סניף בעירנו הנאווה, והם לוקחים רק ספרים "קלים", רבי מכר מהזמן האחרון. אז מסרתי להם כמה עשרות ספרים, וקיבלתי כמה תלושים של 5 שקלים כנגד קניית ספר אחר במידה ואזדמן לבית קפה שבו מוכרים את הספרים שלהם, וארצה לקנות מי מהספרים שם. קשה.

אבל אני לא רוצה זיכוי כנגד קניית ספרים. אני רוצה קודם לקרוא את עשרות הספרים שריכזנו על המדפים של הספרים לקריאה עתידית (כ 2 מטרים של מדפים..) לפני שאני קונה עוד. אז לא תודה, אני לא מעוניין בזיכוי. וכך, זרקתי למכלי מחזור הנייר לא מעט ספרים, ו"נטשתי" בכל מני מקומות ספרים בתקווה שמישהו יאסוף אותם, וגם, לקחתי אתי לרכבת את אחד מהעותקים של "מי הזיז את הגבינה שלי" מתוך כוונה לנטוש אותו בקרון כדי שמישהו אולי יאמץ אותו, ו"ישנה את חייו בעקבות הספר" (זה באמת קורה?).

אבל כיוון שהספר כבר היה אתי, אז במקום לקרוא את הביביתון המחולק חינם בכניסה לתחנה, קראתי את כל הספר, קריאה יסודית אפילו, במהלך הזמן שלקח לרכבת להגיע מחיפה חוף הכרמל לבנימינה. כ-20 דקות. ויש לי אפילו כמה תובנות ממנו שרציתי לחלוק כאן. וכן, נטשתי אותו על המדף שבין המושבים, ואני מקווה שמישהו "גאל" אותו מייסוריו.

תקציר הספר: הספר מספר על שני עכברונים ושני "זעירונים" המחפשים גבינה במבוך, ומוצאים. הזעירונים מתמקמים ליד הגבינה ו"מתבייתים" בעוד העכברונים ממשיכים להתרוצץ, וכך כאשר נעלמת הגבינה, העכברונים רצים ומוצאים גבינה במקום אחר, בעוד לזעירונים יש קשיי הסתגלות. אחד מהם, "חיבוט" מסתגל בעוד השני "ליבוט" לא מסתגל ונשאר מאחור, אולי גווע ברעב. מסקנה – חשוב להסתגל לשינויים. ולשים לב שהם קורים.

קודם כל, אפשר בעיקר ללמוד מהספר דבר אחד או שניים על האמריקאים:
– עסק, עסק, עסק: מהות החיים זה "לעשות עסקים". הכל ממופה לעשיית כסף. בלי בושה.
– שטחיות כמובן. התובנות שאפשר להפיק מסיפור ילדים על שני עכברים ושני "זעירונים" במבוך, והדרך בה הסיפור מסופר הם, מתחרים ב Salar de Uyuni בשטחיות.

– איש לעצמו. בשלב מסויים, "חיבוט", אחד הזעירונים, מתעשת ויוצא לחפש גבינה חדשה, ומוצא אותה. אבל מחליט להשאיר את חברו ליבוט מאחור, ולא לחזור להציל אותו. מין גישה דרוויניסטית שהמפלגה הרפובליקנית מגלמת באדיקות.

הספר אגב, ממחזר רעיונות ללא בושה. במיוחד של קרל מרכס, שתיאר כבר במאה ה 19 כיצד אמצעי היצור משתנים מתחת לפני השטח בלי שאנשים שמים לב. ואז "הגבינה נעלמת". אצל מרקס, יש מהפכה. בספר, יש "מהפכה מחשבתית", אבל בתוך המרחב הקפיטליסטי. בקיצור – הספר מוכר את מרקס לקפיטליסטים באריזה אינפנטילית של גבינה.

ובהערת אגב, הצגת ה"גבינה" כמושא התשוקה של שוכני המבוך מראה עד כמה התזונה שלנו היא חלק מהתת-מודע שלנו, לבטח כפי שהוא בא לידי ביטוי בשפה. נכון שזה רעיון שיש בו "בשר"? אני הייתי מציע רעיון שיש בו "ירק", ושם במבוך אולי נתח סייטן…

אבל איך כל זה קשור לחברת אינטל? איך אפשר להגיד על חברה שמרוויחה  13.5 מיליארד דולר ברבעון ש"הזיזו לה את הגבינה"? אבל כן, הזיזו לה. אינטל, המעסיק האחרון שלי, שולטת ללא מצרים בשוק המעבדים למחשבים אישיים, ושרתים. אבל יותר ויותר אנשים עושים על טלפונים חכמים וטאבלטים דברים שקודם הם נהגו לעשות על מחשבים אישיים, בעיקר ניידים. ואת הגבינה שם, המעבדים לטלפונים וטאבלטים, אוכלת חברה בשם ARM, ואינטל, למרות מאמציה הלא מבוטלים, לא מצליחה להגיע אל ה"גבינה" הזו, לעבור לחלק הזה של המבוך.

נכון, הכתובת נמצאת על הקיר כבר לא מעט שנים. אבל כאשר אתה מרוויח דולרים על כל יחידה, קשה לך לעשות את המעבר למקום בו אתה מרוויח סנטים ליחידה. מעבר מגבינת מסקרפונה (42% שומן) לריקוטה דלת שומן הוא דרך טובה לעשות דיאטה, וזה משהו שאינטל (ואני) מוצאת שקשה לה לעשות. אני בכל אופן, תרמתי את תרומתי לדיאטה של אינטל – פרשתי.

אז אולי יש בכל זאת משהו במשל הזה על "הזזת הגבינה". אבל כמו שהמקרה של אינטל מוכיח, הדברים לא כה פשוטים. זה שגבינה כחושה מופיעה בחלק אחר של המבוך לא מספיק כדי לנטוש את הגבינה השמנה שבחלק הזה של המבוך. אבל זה אולי כן אומר שכדאי להמיר חלקים מהגבינה למזונות הנשמרים לזמן יותר ארוך.

לי היה ברור בשנים האחרונות שאין יותר חפץ בדברים עליהם הייתי אמון – בהוספת עוד ועוד תכונות למעבדים שינצלו את המספר הגדל והולך של הטרנזיסטורים שאפשר לשלב בכל מעבד. ובלי לקרוא את הספר האינפנטילי הזה, היה לי ברור שאני צריך להמיר גבינה בקטניות ודגנים, ולאגור אותם, כדי שאוכל לפרוש, ולהתחיל לבלבל לאנשים את המוח עם ההגיגים האלה שלי, כאן.