לחדשות אין עבר


כתבה מאד לא אופיינית בעיתון הארץ של יום שישי (למטה) שהיא דווקא בבחינת היוצא מן הכלל המוכיח את הכלל, דרבנה אותי לכתוב את הרשומה הזו, שאותה אני מתכוון כבר הרבה זמן לכתוב.

מהדורות החדשות, גם בעיתונות הכתובה וגם בזו האלקטרונית, מזכירות לי את  "ממנטו" – הסרט של כריסטופר נולאן. שם, גיבור הסרט איבד את היכולת לשמר זיכרון ליותר מכמה דקות, ואנשים מנצלים את זה כדי להפוך אותו לרוצח שכיר, כשהם גורמים לו לחשוב שאת האנשים שהוא הורג, הוא הורג כדי לנקום על רצח אשתו. סרט חכם ומטלטל שכדאי לראות יותר מפעם אחת.

מהדורות החדשות מדווחות כמעט רק על "מה שקורה עכשיו", כמו שטוחן שוב ושוב הזמריר המעצבן של גלי צה"ל. כולם מעמידים פנים שמה שקורה עכשיו, אין לו היסטוריה. שהוא לא חלק מסיפור ארוך ומתמשך, עם תפניות רבות בעלילה, עם סיבה ומסובב. כאילו שאין שום קשר סיבתי בין מה שקרה עכשיו למה שקרה לפני יום ושבוע וחודש ושנה.

אני יכול אולי להבין את הנסיבות המקלות של מהדורות חדשות ברדיו או בטלוויזיה. הן צריכות לדווח על הדברים מיד לאחר שהם קורים, ויותר חשוב להם לדווח מיד מאשר לשבץ את האירוע הנוכחי בקונטקסט שלו. אני לא יכול להבין למה העיתונות המודפסת, שממילא מפסידה במערכה יום יום כאשר מדובר במיידיות של הדווח, לא מנסה להפוך את חסרונה ליתרונה ולשבץ את האירועים בתוך הסיפור השלם – עד כמה שאפשר, בתוך ההיסטוריה שלהם. כך הם יכולים לתת ערך מוסף לדווח החדשותי שבמהדורת ה"פרינט" כפי שמכנים אותה עכשיו. כיום הוא הוא מוגבל ברובו לחדשות ישנות, או כאלו שלא נראו לטלוויזיה מספיק חשובות לספר עליהן.

ישנו הבלוג של אישתון,העושה עבודת תחקיר יותר יסודית מרוב העיתונים המודפסים, למרות שלהם יש משאבים גדולים פי כמה משלו. הוא פרסם רשומה בשם מעבר לעמוד הענן, מתחת לכיפת הברזל, בה הוא מנתח את הצד הכמותי וההיסטורי של האירועים שהובילו למבצע עמוד ענן. למשל הגרף הבא המראה את מספר השיגורים לפי חודשים. זה מראה בברור שיש כאן מחזוריות קבועה וגורם לנו לשאול למה עד עכשיו התאפקנו, ולמה דווקא עכשיו התחלנו במבצע? (יש הגורסים שיש בכך קשר לבחירות הקרבות, אבלן הרי לא סביר שלפוליטיקאים יהיו מניעים זרים, נכון?)

אבל כדאי לקרוא את זה שם. גם גרף כמו זה שאישתון מצטט מההפינגטון פוסט, המראה עבור כל אורך של פרק זמן של חוסר לחימה (המוגדר כימים רצופים בהם לא היו הרוגים – קירוב סביר עד כמה שאפשר לקרב) איזה צד חידש את הלחימה. גם את זה כדאי לקרוא שם. אבל הגרף מאלף, אחוז הצבע השחור, המקרים בהם ישראל חידשה את הלחימה, גבוה מאד. וככל ההפוגות מתארכות, גדלה עוד יותר ההסתברות שישראל היא זו שתהרוג פלסטיני אחד או יותר, ותחדש את הלחימה – עד להסתברות של 97% מהמקרים בהפסקות לחימה הארוכות משבוע.

אבל מה שאני מוצא מאלף ברשומה הזו של אישתון, הוא הניסיון לראות את הסיפור היותר שלם, את השתלשלות העניינים, לנסות להבין באמת "מי התחיל" ומה הוביל למה ולא להסתמך רק על אירועי אותו היום וזיכרוננו הקצר.

הניסיון לצמצם את ההיסטוריה, אפילו הקרובה, לרובד השטחי ביותר שלה, ל"חדשות", הוא זה שמאפשר לשלטון לשלוט בתודעת נתיניו, למכור להם שוב ושוב ש"הם התחילו", ש"אין אם מי לדבר", שהבלתי נסבל הוא "מובן מאליו". רק ראיה ביקורתית, הנסמכת על עיתונות המספקת סיפור יותר מלא, יותר מתקרב לשלם (אליו אי אפשר באמת להגיע, אפילו תאורטית). רק הביקורת יכולה להפוך את ה"מובן מאליו" לבלתי נסבל.

יש להגמוניה אינטרס מובהק להציג את כל אירועי החדשות לא כחלק מסיפור גדול יותר אלא כמשהו אקראי, שלא קשור לכלום, שלא נגרם עקב מעשה או מחדל שלה. אם כל אירועי החדשות הם אקראיים, אז לא צריך לשנות שום דבר. ההגמוניה יכולה להשאר הגמוניה, כי הדברים הרעים לא קורים בגלל התנהלותה. הם קורים "סתם". אז למה לשנות?

אנשים צריכים נרטיב בכדי לתפוס את המציאות. אם אתה מונע מהם את היכולת לראות את הנרטיב הזה, על ידי הצגת החדשות כאוסף אקראי של אירועים, אתה יכול לשלוט בתפיסת המציאות שלהם. זו עוד אחת הדרכים באמצעותם ההגמוניה מפעילה כוח.

עצם המושג הזה: "חדשות", כבר מרמז שמה שראוי לדבר עליו הוא רק מה שחדש. וגם אם אין באמת הרבה חדש לדווח עליו, לרוב לא יראה ניסיון לנצל את הזמן שהתפנה לחשיפת מבני העומק של הדברים, להציץ ולניסיון לראות על איזה רגליים הם עומדים. יש אינטרס באמנזיה ההמונית הזו. בונים על זיכרוננו הקצר. עיתונות חוקרת ובודקת, המנסה לספק את כל הנרטיב ולא רק פרגמנט קטן ממנו, עלולה להזכיר לנו דברים אותם היו מעדיפים שנשכח. כמו למשל דברים שאמרו או לא אמרו אנשים בזמנים שונים, או דברים שלא באמת קרו, לפחות לא כפי שמספרים לנו היום. מישהו זוכר שיצאנו למלחמה נגד לבנון שארכה 8 שנים בגלל שארגון פלסטיני שבסיסו בכלל בסוריה, ניסה להתנקש בשגריר ישראל בלונדון?

עיתון הארץ בגיליון יום שישי מספק, באופן די חריג, קצת מידע בפרספקטיבה היסטורית על הסיפור הזה ששמו עזה. אמנם אין באמת ניתוח מעמיק וראוי של המידע הזה והוא מוגש בצורתו הדי גולמית – משאירים את זה לקורא. אבל לפחות זה משהו, זה סוג של מידע שיותר קשה לספק ברדיו או בטלוויזיה. פה יש לעיתון גדול דפים יתרון מובנה, וחבל שעיתונאי הדפוס רק עסוקים בליילל עד כמה הם בעמדת נחיתות לעומת אמצעי השידור האלקטרוניים במקום להתמקד במקומות בהם יש להם יתרון יחסי.

שווה לגזור ולשמור את המידע הזה, אז הנה הוא כאן לשימושכם. צילמתי את העיתון, כי הגרפים לא מופיעים באתר האינטרנט, אבל זה בסדר, אנשים צריכים להרגיש שהם מקבלים תמורה כאשר הם קונים את העיתון בגרסת הנייר שלו.

והנה הגרף המפורט יותר. מדהים שאין כמעט חודש בו אנחנו לא הורגים כמה פלסטינים ואין חודש בו לא נורה אף טיל.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “לחדשות אין עבר

  1. מאוד אהבתי את המחשבה על להפוך את ה"איחור" של הפרינט ליתרון של תוכן. לגמרי הגיוני.

    רק הערה:
    הטבלה לגבי ההרוגים הראשונים לא נוגעת ל"הפסקות אש" או אפילו ל"שקט" במובן של חוסר לחימה. מדובר אך ורק על זמנים בהם לא נהרגים אנשים. כפי שציינת בהקשר של הגרף מהארץ, אין למעשה יום בו אין חיכוכים, כך שאין הפסקות אש של ממש, אלא רגיעות והתמתנות שהתוצאה שלהן היא פחות הרוגים ופחות פצועים. הגרף מראה מי הורג ראשון, לא בהכרח מי יזם את ההתקפה.

    למרות שכך, מרבית היוזמות הן אכן ישראליות. יותר משהגרף מעיד על יוזמה (שוב, היא קיימת, אבל במהלך של סיכסוך של עשרות שנים, כבר אי אפשר יותר לומר מי יזם מה ומה הוביל למה), הוא מעיד על חוסר פרופורציה. דהיינו, גם היוזמה לאלימות היא יותר ישראלית, אבל הרבה יותר גרוע היא שבארועים לא דרמטים (כדוגמת הפגנות או סתם אזרחים היושבים בבתיהם), אין פרופורציה בין האיום על ישראל לתגובה הישראלית לאותו האיום.

    טיעון זה היה ניתן להיות מוגב על ידי המנטרה הידועה של "הרתעה" ו"זכות ההגנה העצמית" אלא שהגרפים מראים שבחוסר הפרופורציה הזאת וכלל שהיא גדלה, כך יש יותר הרוגים בצד הישראלי. נגזר מכך שאם אנחנו רגועים יותר, הפלסטינים רגועים יותר ופחות אנשים בשני הצדדים מתים.

  2. This is totally play with statistics. If you defined a pause as 24 hours of not shooting at each other and then shooting it will be totally reversed. Because they don't kill us and killing is finishing the pause by definition we are to blame.

    Are you willing to bet how your graph would look with my definition? A pause is a day with no shooting across the border?

    He complained that it is our fault that they are shooting רי הרקטות והפצמ"רים (או "ירי תלול מסלול") מעזה הוא לא עניין חדש. למעשה זה היה תוצר צפוי וידוע של בניית גדר\חומת ההפרדה והסגר על עזה, שמרגע שנשלול מהפלסטינים את היכולת לפעילות קרקעית, הם יאלצו לפנות לאפיק האווירי. ככל שחולפות השנים מאז הקמת החומה, אנו שוכחים כיצד חיינו לפני כן והמחיר שישראלים מוכנים לסבול עקב הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ירד בצורה משמעותית.

    and the fact that we are not willing
    המחיר שישראלים מוכנים לסבול עקב הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ירד בצורה משמעותית

    to be shot at is really strange. Kids in Sderot who have Bat Mitva are so used to being shot at that it should be normal for them and no specific reasons to react.

  3. פינגבק: זה לא כל הסיפור | דרכי עצים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s