נתנאל

לפגישה השנייה של סדנת הכתיבה התבקשנו להביא כמה תמונות ילדות וחפץ "טעון זיכרון", ובפגישה עצמה, נתבקשנו לכתוב, איש איש במחברתו, מה עולה במוחנו מהתבוננות בתמונות וחפצים אלה.  המחברת אגב, חייבת להיות בעלת שורות, דפים צהובים בגודל legal מתוצרת אוקספורד, או שאולי קמברידג' ועל הכתיבה בה להיעשות בעט פילוט כחול. קיבלנו הנחיות מדויקות, בכתב.

את מה שכתבנו במחברת, איש לעולם לא יקרא. סדנת הכתיבה הזו, המשווקת על ידי אסכולות (הזרוע העממית של האוניברסיטה הפתוחה), מכילה 24 תלמידים, ואורך כל מפגש הוא שלש שעות ברוטו, ולכן מה שנכתב במסגרת הסדנה, לא יקרא בכיתה. יש פשוט יותר מדי תלמידים ופחות מדי זמן.

השיטה המתועשת שפיתח מנחה הסדנה, גורסת שהתלמידים יעלו את כתיבתם לפורום העשוי לדבר באתר האינטרנט שלו, ושם הם יגיבו זה לזה על כתיבתם, מנחה הסדנה יקרא גם הוא מפעם לפעם, בלי נדר, ויגיב בקצרה. למטלות השיעור הראשון לדוגמה, הגיב המנחה לשלושה מהכותבים, ועל פי הזמנים שבהם עלו התגובות, הוא השקיע כ 3 דקות בממוצע בקריאת סיפור וכתיבת תגובה עליו, בין חצות ושתי דקות לחצות ושמונה דקות.

התגובות אגב, כולן מפרגנות, ובהחלט יתכן שזה כל מה שאנשים צריכים כדי להתחיל, וגם להמשיך לכתוב – מילה טובה. יתכן שגם תגובות מפרגנות משאר משתתפי הסדנה יכולות לעשות את העבודה, גם בלי להטריח את המנחה. אבל אני לא הולך להפיק הרבה תועלת מהערות משתתפי הסדנה, וגם הם לא הולכים להפיק תועלת רבה מההערות שלי. בראש ובראשונה משום שאני לא מתכון להמשיך בסדנה. אבל גם משום שאני לא ממש יודע להגיד להם איך ומה לשפר. הרי את זה בדיוק באתי ללמוד, לא? גם אם הייתי יודע, לא לי משלמים על מנת להשקיע זמן בסיפורים שלהם, בדיוק כמו שגם להם לא משלמים לקרוא את הסיפורים הבוסריים שלי (ושלי משעממים אפילו אותי…).

חלק מהמשתתפים בסדנה עוברים מסדנת כתיבה אחת לשנייה כי אחרת הם פשוט לא כותבים, אבל מי שעוקב אחרי הבלוג הזה שם לב בוודאי שאני לא ממש צריך סדנת כתיבה כדי שתדרבן אותי לכתוב,  להפך, יש כאלה המבקשים ממני להרגיע ולהוריד את קצב הפרסומים. אבל אני כן צריך עזרה בכתיבת בדיון שישמע טוב, ושתהיה לו עלילה מעניינת. אבל הסדנה של אסכולות, כמו אסכולות בכלל, היא סדנת בוקר שדי תפורה לפנסיונרים (כמוני…) ואלו מסתבר רוצים בעיקר לכתוב את זיכרונותיהם, ומכאן, ההתמקדות של המנחה בתרגילים שנועדו לאחזר זיכרונות שכוחים או מודחקים. לזכור זו לא הבעיה שלי, אבל לא כל מה שאני זוכר באמת מעניין מישהו חוץ ממני. אבל מה שאולי כן אני יכול לקחת מהסדנה, שלבדות על בסיס התנסויות של ממש יכול להיות נקודת התחלה לא רעה. אבל רק התחלה.

החפץ טעון הזיכרון שהבאתי לפגישה, עליו כתבתי בפגישה רק כמה נקודות קצרות לתזכורת, היה ספר מהוה ומרוט של פנימור קופר, זה שכתב את המוהיקני האחרון. ממש לא זכרתי שום חפץ שיש לי מילדותי עד שזוגתי הזכירה לי את הספרים אותם אני שומר בקנאות מילדותי. הספר הזה, מהדורה מקוצרת, מנוקדת ומאויירת של סיפורי המערב של פנימור קופר, נעדר כריכות ולכן קשה לדעת מתי יצא לאור. אני חושב שהוא הגיע אלי בארגז יחד עם כל ספרי קרל מאי שהיו של אורי פינק, בנו של השכן לקומה בדירה בה גרתי מגיל אפס עד שלוש.

אהבתי את הספר הזה עד כדי כך, שכאשר נולד בני הבכור, מאד רציתי לקרוא לו צִינגצ'גוק, או להתפשר על נתנאל – על שם גיבור הספר נתנאל בומפו, המכונה "פוזמק העור" ו "קוטל הצבאים" בספר הזה ו "הרובה הארוך" בסיפור אחר של קופר. ואולי גם קצת על שם נתניאל הותורן, זה שכתב את "אות השני". אבל זוגתי, למרבה המזל, הטילה ווטו על השם – נתנאל זה ממש שם של מתנחל, אולי אפילו אחד מנוער הגבעות. ולקרוא לבן שלי על שם צייד ומניח מלכודות לא ממש מסתדר אידאולוגית עם הצמחונות שלי אז, כאשר בני נולד, לבטח לא עם הטבעונות שלי היום.

ולגבי תוצרי הכתיבה ה"ספרותית" שלי? אולי אעלה לבלוג הזה, או שאולי אעלה לבלוג אחר, נפרד. נראה. כדאי שקודם יהיה מה להעלות.