גם אנחנו בני אדהם


זה היה יום מושלם. לקחנו לנו חופש מהחופש, ונסענו ליום חופש.

קצת מוזר לקחת יום חופש כאשר שנינו לא עובדים. אבל אצל זוגתי, ההבחנה ברורה – זהו יום בו היא לא עושה אמנות. אצלי, זה קצת פחות ברור, יותר עניין של state of mind, אבל בואו נאמר שביום שכזה, אין מטלות, אין סידורים, אין בישולים, אין כלום.

חשבנו לנסוע ולהיות לילה באיזה "צימר", אבל אלו כל כך יקרים, שנראה לנו תמיד אידיוטי להשקיע כמעט אלפיה כדי לישון שעה מהבית, ובתנאים פחות טובים. ובכלל, מעצבן המחירים שאלו דורשים, במיוחד כשמתרגמים את זה לדולרים, או יורו, ומשווים למדינות אחרות, אפילו כאלו הידועות כיקרות. אז אנחנו עושים את זה במקומות כמו ים המלח או אילת, ולשם לא נוסעים ללילה ממילא.

אז עשינו תכנית צנועה, ברדיוס של פחות מ 50 קילומטרים מהבית. יצאנו בבוקר מהבית ונסענו לקיבוץ הזורע – 27 ק"מ מחיפה. שם נמצא מוזיאון וילפריד ישראל שבו שמענו שיש תערוכה טובה. מבנה המוזיאון אגב, ממש מוצלח, והתערוכה, "חלל פנימי", פשוט נפלאה. של אמן יפני בשם אונישי יסואקי שעושה עבודות פיוטיות, רבות דמיון והמצאה.

תערוכה שממש ממש אין להחמיץ, במיוחד העבודה "התופחת" שבאגף המערבי.

הרעיון המרכזי ליום חופש זה היה יום ים, וחשבנו על חוף בצת או חוף אכזיב. אבל בדרך מקיבוץ הזורע לים, עברנו בקריית אתא. מקום קצת מוזר  לבלות בו חופשה, אבל מפלס מלאי משחת השיניים ההודית האיורודית מתוצרת Vico ירד אצלנו מתחת לקו האדום, וחשבנו לבדוק אצל החנות ההודית בקריית אתא, חנות הנקראת פשוט "ההודי". "ההודי" עבר מקום, ולקח זמן למצוא אותו, ובנוסף איכזב, ולא היה לו מלאי. אבל לא עזבנו את קריית אתא בידיים ריקות – קידמנו את הכלכלה המקומית וקנינו נעלי בית לזוגתי ונעליים לי. היה חוויה…

ואז כבר היינו רעבים מרוב פעילות, ועדיין בדרך לים, עצרנו בכפר יסיף אצל אבו-אדהם (כן גם אנחנו בני אדהם…) למשוואשה פשוט נפלאה. ממש שירה. המקום לא מבטיח מבחינה חזותית, וגם אין ממש שלטים המכוונים אליו, אבל בני האדהם מכירים את הדרך. זול, טעים ומהיר. וטבעוני כמובן.

ואם כבר בסביבה, נכנסנו לגלריה בכברי (לא אוסף שמי ולא סדנת ההדפס) לאסוף זוג עבודות של זוגתי שמבקרי הגלריה ברוב טיפשותם לא רכשו. אבל משם כבר באמת נסענו ללא עיכובים נוספים לים, לחוף בננה-ביץ הנפלא, הצמוד לכפר הערבי לשעבר אכזיב מדרום. הים היה בטמפרטורה אידאלית, החוף היה נקי ולא צפוף, הכפר אכזיב סיפק תפאורה ציורית והיה כיף. חבל שהם סוגרים בחורף.

אם אני חושב על עין הוד ואכזיב, אז שני המקומות האלו, וליפתא בכניסה לירושלים, הם רק הדגמה לעד כמה יכלה ארצנו להיות כל כך הרבה יותר יפה אם לא היינו מוחקים את כל מאות הכפרים הערביים שהיו כאן ב 1948. כואב לי לחשוב על זה.

ואז החשיך, והתחלנו לחזור הביתה. ושמנו לב שאף אחד לא ניסה להתקשר אלינו כל היום, וקצת התבאסנו, ומיד אחרי כן, התקשר בני, ושמחנו, וקבענו להפגש על הדרך, במסעדת ג'פניקה במתחם ביג בצומת קריית אתא. טוב, זו הייתה כבר נפילה רצינית. לא המפגש, האוכל. פשוט כדי בזיון וקצף. בושה.

אבל שום דבר לא היה יכול לקלקל את היום הזה: 1 תערוכה, 2 זוגות נעליים, 2 מנות משוואשה וים נפלא אחד – מה צריך יותר מזה?

Advertisements

2 מחשבות על “גם אנחנו בני אדהם

  1. כתוב מאוד יפה, באופן כזה שהקורא חש את הנינוחות, השיטוט, שינוי השגרה.
    זיוה

  2. מסכים עם זיוה.
    לרשימת הכפרים הייתי מוסיף את עין כרם. אדהם אכן משובח. עכרמאווי שמול שער שכם שבירושלים, טוב לפחות כמותו. עכרמאווי משמעותו מעין כרם.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s