החוף השקט


רק אחרי שצילמתי את התצלום שלמעלה, שמתי לב שבעצם נולדתי כמאה מטרים מהחוף השקט. ולא זו בלבד, אלא שבבניין הישן של בית חולים רמב"ם (השמאלי בגוש הבניינים מעלה) שתוכנן על ידי אריך מנדלסון, בתקופה שבה חי בפלסטינה-א"י ושנחנך 16 שנים לפני שנולדתי על ידי הנציב הבריטי העליון דאז, סר הרולד מקמילן.

כיום הבניין כמעט ונבלע בתוך המסה של  הבניינים שנבנו בהמשך. חבל, אבל היום אפשר להבחין בו כמעט רק מכוון חוף הים. כך הוא עדיין נראה באותם הימים:

שלוש שנים מאוחר יותר, עברנו לגור בקריית אליעזר, והחוף השקט הפך להיות חוף הים שאליו הלכנו ברגל. באותה תקופה הוא היה  שונה מאד מכפי שהוא היום. נשים וגברים רחצו בו באותם הימים ממש, אוי לפריצות. וגם – לא היה בו חול.

אבל גם לפני המעבר לקריית אליעזר, עוד בגיל שישה חודשים, יש לי תמונות בהן אני כבר טובל בחוף השקט:

וגם בגיל 9 חודשים:

כך שלי ולחוף השקט יש היסטוריה ארוכה. בניגוד לרוב החופים בארץ מהם החול הולך ונעלם, החוף השקט הפך יותר חולי עם השנים. אך בילדותי, החוף היה סלעי, והכניסה לים הייתה דרך גשר עץ שחדר אל הים מעבר לקו הסלעים, וממנו ירדו אל תוך המים במדרגות עץ חלקלקות ומכוסות ירוקת. 

התחליף לקו החוף החסר היו רפסודות, שתיים אם אני זוכר נכון, אחת קרובה, והאחת רחוקה. ואל הרחוקה היו שוחים ומגיעים רק ה"נועזים". והנועזים באמת, היו מגיעים בצלילה חופשית אל הקרקע מתחת לרפסודות. אבל כמה שנים מאוחר יותר, סולקו משם הסלעים, והובא לשם חול, ואז נעלם הגשר. יותר מאוחר, נעלמו גם הרפסודות. ומאז, בחסות שוברי הגלים של נמל חיפה, ובמיוחד החלק הצבאי שלו, מצטבר והולך שם חול, כנראה זה שנעלם מהחופים הדרומיים יותר של חיפה.

תמיד הייתה שם חלקת חוף מופרדת, צמודה מדרום לחוף המשותף, אך כאשר השתלט על החלק הדרומי של החוף מועדון שיט, הפך החלק המשותף של החוף לחוף מופרד, וכך, בימים אי זוגיים רוחצות שם נשים, בימים זוגיים גברים, ובשבת, חילונים משני המינים.

איבדתי עניין בחוף השקט, ונזכרתי בו רק בכל פעם שלקחתי את אבא שלי לטיפולי כימותרפיה ומעקב (שלומו טוב, תודה), בבניין הכתום של רמב"ם, הימני בתמונה מטה. אבל לא היה קשה להבחין שהחוף הולך ודועך, המסעדה שלידו נסגרה, והחוף, לפחות מבחוץ, נראה מוזנח ולא מזמין.

הביקור האחרון שלי ברמב"ם היה בסוף החופש הגדול. זה היה יום שני, היום של הגברים. וזרם של גברים חרדים, לבושים בשחור נהרו לשם עם ילדיהם (הבנים בלבד?). מה שצד את עיני היה הניגוד בין השחור האחיד של בגדיהם וצבעוניות גלגלי הים הגדולים שהם אחזו, שניים בכל צד, תפוסים בין היד לגוף. שלפתי את המצלמה שתמיד איתי, אבל אז החלו לצפור מאחורי, ונסעתי.

זה כבר היה סוף החופש הגדול, אבל אמרתי לעצמי שיתכן שבחול המועד של סוכות יהיה שידור חוזר, ואוכל לעמוד שם בצד, ולצלם.  זה לא קרה, אצטרך לחכות כנראה לחופש הגדול הבא. אבל היה מעניין בכל זאת.

החוף מאד שקט ונקי. הוא אמנם דחוק ודחוס בין בית החולים ובסיס חיל הים, כשמשמאל לו גדר בד החודרת אל המים ושומרת על צניעות הרוחצים. אבל זה ים שאפשר לשחות בו כמו בברכה, ובאותו יום לפחות, היו בו מעט מאד אנשים.

בעיקר חבורת גברים מוצקים דוברי רוסית ששיחקו רמי,

וכמה חרדים שהשאירו את המדים מאחור והלכו לשחות. עם כיפה עד קו המים ממש, אגב.

תוך שאני מצלם, התקרב אלי המציל. והטלפון הנייד שלו בידו. בבסיס חיל הים הסמוך ראו שאני מצלם והקב"ט, שרצה לדעת מה ולמה, התקשר למציל ושלח אותו אלי. ואז גיליתי, שהחוף השקט הוא בכלל חוף פרטי, המושכר לעירייה, וזו בתורה, פותחת אותו ללא תשלום לקהל הלא רחב הרוצה הפרדה בין המינים. ולכן אסור לצלם שם ללא רשות. זה גם הסביר את חלקת האלוהים הקטנה שבצד החוף, השייכת לבעלי החוף.

בעלי החוף היו יכולים גם לפתח את המקום בצורה הרבה יותר משמעותית. למשל – להשתמש בחלל הענקי הזה הממוקם ממש על הים, מעל חדרי הנופש שלהם, למסעדה או אולם אירועים, אבל הם לא.

בינתיים, החוף הולך ומתכווץ. סוכת המציל, כמו בעוד לא מעט חופים, גם היא הולכת ו"מתפתחת" ומוסיפה נפח, פונקציונליות וכיעור משנה לשנה:

חיל הים מצידו, מקים נמל שלם ליד, כולל אותו "הפולינום", המבדוק הענקי לצוללות שלא יאפשר לאויבינו לראות מתי הצוללות בנמל ומתי לא, אך גם לא יאפשר לחיפאים לראות חלק לא מבוטל מהמפרץ, כפי שניתן לראות מהדמיית הלפני ואחרי:

יש אולי יופי מסוים בגושי הבטון הענקיים האלה שחיל הים מפזר בים, אך החוף השקט היה יותר יפה כשראו ממנו את הים הפתוח, לכל ארכו.

בינתיים הם מתרבים, ומתווספים מדי יום, במאותיהם, למי המפרץ. גם ההשקעה של חיל הים בארכיטקטורה פוסט-מודרנית, כמו מבנה הכניסה לבסיס בתמונה מטה, לא ממש מפצה על ההשתלטות שלהם על המפרץ והחזית הימית של העיר חיפה.

הייתה לפני מספר שנים הזדמנות חד פעמית להעביר את נמל חיפה כולו לשפך הקישון ולהחזיר לעיר חיפה את החזית הימית הגזולה שלה, אבל משרד הביטחון סיכל את זה. עוד הוכחה לזה שאנחנו צבא שיש לו מדינה. אני מקווה שהחוף השקט יהיה שם בעוד כמה שנים. אני מתכוון לחזור לחוף הזה בינתיים.

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “החוף השקט

  1. גם נולדתי באותו בנין ברמב"ם וגם הרפסודות בחוף השקט היו מחוז ההרפתקאות הנועזות של ילדותי-נערותי. המתחם הוא איזור נוסטלגי -פעיל עד מאוד עד היום בחיי. תודה.

    • אנחנו צריכים לחזור לשם ביחד מתישהו. יפה שם גם היום. ביחוד באמצע השבוע, שאז אין חתיכות בביקיני להסיח את דעתנו מעיניינים שבקדושה..

  2. וואו, החוף השקט, החוף הכי "חוץ לארץ". נקי, ים רחב, חלק, מקסים ביופיו, אני זוכרת את הרפסודה, שנראתה כל כך רחוקה. כמה אהבתי לבוא לשם

  3. פינגבק: Free Palestine | דרכי עצים

  4. פינגבק: מגדל תצפית השמש על שם איינשטיין | דרכי עצים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s