פה ושם


מדי קצת פחות משנתיים, מאפשרת ההתקדמות בטכנולוגית היצור של מעגלים משולבים לשלב מספר כפול של טרנזיסטורים בכל רכיב, ותאורטית, מספר כפול של רכיבים אמור לספק כושר חישוב כפול. הכפלה של כושר החישוב של מעבדים כל שנתיים.

השאלה היא: בשביל מה? מה אמור כושר החישוב הגדול יותר לאפשר למחשב האישי הבא לעשות, שהמחשב האישי הנוכחי לא מסוגל? זה מה שעשיתי תקופה מסוימת לפני כמה שנים – הייתי עסוק בחיפוש סיבות להגדלת כושר החישוב של מעבדים.

אחד הדברים שחשבתי שהמחשב יכול לעשות טוב יותר, הוא לקרב רחוקים. עבדתי אז בחברה שהייתה מפוזרת גאוגרפית על פני כל הגלובוס, והיו לי ישיבות עבודה תכופות שבהן נכחו אנשים ממקומות רחוקים, לפעמים משישה אזורי זמן שונים. אז מפעם לפעם נפגשנו פיזית, אחרי טיסות ארוכות ומתישות. לרוב דיברנו בשיחת ועידה טלפונית, שאחרי אימון מסוים יכולה להיות פרודוקטיבית, אף כי הרבה פחות מפגישה פנים אל פנים. ולפעמים השתמשנו במערכת של שיחת וידאו, מערכת יקרה שתפסה חדר שלם, וניסתה לתת לך את האשליה שאתה באותו החדר עם המשתתפים הרחוקים, במידה מסוימת של הצלחה. אז חשבתי שאם כל מחשב אישי יוכל לספק יכולות דומות, זה יהיה סבבה. ואם מה שיאפשר את זה הוא כושר חישוב גדול יותר, אז עוד יותר סבבה. זה יאפשר תעסוקה לארכיטקטים של מעבדים (מה שהייתי אני) לעוד דור אחד של מעבדים.

פרויקט כזה לדוגמה, שיתוף פעולה בין האוניברסיטאות של Berkeley ו Illinois Urbana Champagne מנסה לעשות את זה בתלת ממד ולאפשר לאנשים בשני מקומות שונים לרקוד אחד עם הדימוי התלת-ממדי של האחר. כך זה נראה אז, ב 2007:

זה לא קרה, מכל מיני סיבות. אולי זה עוד יקרה. אבל במסגרת החיפושים אחרי טכנולוגיה, נפגשתי באוניברסיטת Berkeley אשר בקליפורניה עם אחד, פרופסור בשם John Canny, המתעסק בין היתר בממשק בין אדם ומחשבים, ודיברנו. והוא העיר שבעצם, מחשבים נוטים יותר להרחיק בני אדם זה מזה, מאשר לקרב אותם. הדוגמה שהוא נתן הייתה של היושבים סביב שולחן עגול בחדר ישיבות, ונמצאים בגופם פיזית באותו המקום, מה שאמור להיות אופטימלי מבחינת האפקטיביות של הישיבה, אך בפועל, כל אחד בורח, דרך מסך המחשב האישי או דרך מסך הטלפון, למקומות אחרים בעולם הוירטואלי. בגופם הם בישיבה, אך ברוחם הם במקומות אחרים לגמרי.

יוצא, שהמחשב הפך "מרחיק קרובים" במקום שישמש כ"מקרב רחוקים". אולי, הדרך היעילה ביותר לקרב אנשים, לפחות בהקשר של פגישת עבודה, היא לתת להם פחות טכנולוגיה, לא יותר. לחסום להם את המעבר בין המרחב הפיזי לווירטואלי ופשוט לנתק להם את האינטרנט. גם בישיבות טלפוניות או שיחות חוזי – להשאיר רק ערוץ תקשורת אחד פתוח.  נכון, אנשים תמיד יכולים לשחק mine sweeper בישיבות, אבל בשביל לפתור גם את זה, עדיף ברוב המקרים להזמין לישיבות רק מי שבאמת צריך להיות נוכח בהן וזה קשה לעשות. משום מה פתרונות הנדסיים, מסובכים ככל שיהיו, קבילים יותר מפתרונות דרך שינוי תרבות.

אבל תרבות היא משהו שמאד קשה לשנות, כי זה משהו שבתוכו אנו חיים. יש חכמים הגורסים שרק האמנות, רק היא בכוחה לשנות את העולם בו אנו עטופים, שם אחר לתרבות. מה שמביא אותי, בנתיב מפותל (כרגיל) לאמנות של זוגתי שתחייה, העוסקת כבר מספר שנים במרחב בו אנו נמצאים, זה שכבר לא רק תלת ממדי. שנוסף לו שער, "Stargate", שדרכו אפשר לעבור ליקום מקביל, שבו אין בעצם ממדים, או אולי יש בו בעצם אינספור ממדים. שבו, אתה יכול לפנות לא רק ימינה או שמאלה, אלא עומדות בפניך אפשרויות במספר אינסופי כמעט של פניות אותן אתה יכול לקחת, ושבו למרחק כמעט ואין משמעות, שבו הכל קרוב (או רחוק) באותה מידה.

או כמו שכותבת זוג"ש, בטקסט ל"אפשרות של אתר" המיצב שלה המוצג כעת במוזיאון ינקו-דאדא אשר בעין הוד:

"העבודות שלי עוסקות בחלל, מרחב ומקום. נראה כי  בהשפעת רשת האינטרנט וקצב החיים הגבוה, מושג המקום או החלל משנה את מאפייניו ואת גבולותיו. אפשר לראות את המרחב העכשווי כמקום שמכיל מקומות רבים אחרים ומי שנמצא בו שוהה לכן במספר מקומות בו זמנית. ניתן, למשל, לשבת בבית קפה ובו זמנית ולשוטט ב Tate. או להיות בעבודה, בבית  ועם חברים בפייסבוק בו זמנית. אפשר גם להפיץ תכנים לאתרים רבים ובמובן זה "להיות" גם בהם.  למרות שהיא נעדרת סממנים פיסיים של מקום או מרחב כפי שהכרנו אותם לפני הופעתה, הרשת  נחווית על ידינו כמקום. גם  השפה (ודבר זה נכון לא רק לעברית) מתייחסת אל המרחב הוירטואלי כאל מקום:  אנחנו "נכנסים" אליו, "יוצאים" ממנו, "נמצאים" בו, "משוטטים" בו, "מחפשים" בו, ו"חיים" בו. הוא בעל ארכיטקטורה ולכל אחד מהנמצאים בו יש כתובת. זהו מרחב בו רחוק וקרוב נחווים באותו אופן, אין מימדים, אין קנה מידה, אין קו אופק, אין כוון, אין מרחק. ובכל זאת אפשר "להיות" בו. האם יש עדיין תוקף לאבחנה בין מרחב ממשי למרחב ווירטואלי או שביחד הם מרחב אָחוּד, היבריד שמבטל את קיומם בנפרד ומטשטש את הגבולות ביניהם? הרשת, כך נראה לי,  היא מקום שמתחבר למקום הפיסי בו אנחנו נמצאים באופן שמייצר מקום מסוג חדש.

 העבודה "אפשרות של אתר" מנסה לתת ביטוי ויזואלי למרחב העכשווי שהוא הכלאה של מקומות רבים.  היא מנסה לעמוד על טיבם של מושגים כמו "מקום"  ו"מרחב" בתרבות בה חדר קטן עם מחשב מהווה שער לטריטוריה גדולה פי כמה שאין בנמצא מפה שיכולה לתאר אותה ואין משמעות לממדים שלה או למיקום בתוכה. המרחב העכשווי הזה יכול להיתפס כשיבוש של מושג המקום המוכר או כהרחבה שלו. כך או כך,  אני מרגישה, ששאלות אודות ה"מקום" וגבולותיו הן שאלות שנשאלו מאז ומעולם."

2 מחשבות על “פה ושם

  1. בעזרת טכנולוגיה, ישבתי לי בפגישה דומה לזאת שהזכרת, ובמקום לחשוב איך משקיעים את יתרת הטרנזיסטורים, קראתי על האומנות של זוגתך. בעזרת הטכנולוגיה אנשים מתחברים לאנשים שהם בוחרים להתקרב, לוואו דווקא לאלה שנמצאים איתם בחדר. טכנולוגיה היא בסופו של דבר בחירה.

להשארת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s