המאבטח של בוגי


זהו אמיר, המאבטח של השר ל"עניינים" אסטרטגיים "בוגי" יעלון.
הלכתי ביום חמישי האחרון לפורום "מדברים גורדון" בסמינר גורדון. השבוע באו למכור שם את מרכולתם בוגי יעלון ונפתלי בנט.

בזמן שהבוגי מכר את הסחורה הרגילה שלו (הוא עדיין מתנגד לתקיפה באירן, ביחוד כל עוד הנמסיס שלו, ברק – בעד) נדדה עיני למאבטח שעמד מימין לבמה בפוזה הרגילה של מאבטחים: גוף שרירי מתוח, ידיים מתוחות ב"הקשב" ביטחוני שכזה מאחרי הגוף, ועיניים סורקות את הקהל.

מה שהיה שונה אצלו, זה שנעדר אצלו המקטורן המצוקמק שמאבטחים לובשים בדרך כלל כדי להסתיר את נרתיק האקדח, ושגורם להם להראות כמו מחסנאים ב"המשביר". וגם לא השתלשל מאחורי אוזנו פתיל פלסטיק שקוף כמו שנהוג בעדת המאבטחים, אלא היה לו תליון מעוצב על הצוואר שהסתבר שהוא מיקרופון אלחוטי.

התרשמתי מה"לוק" העדכני, מהחולצה הלבנה האפנתית ומיקרופון המעצבים החדיש, וצילמתי אותו. כבר בתמונה השלישית שצילמתי, זו שלמעלה, המיקרופון כבר הורם אל פיו, וכמה שניות אחרי זה, הופיע מאבטח שני מאחורי, ורצה לדעת למה צילמתי את המאבטח הראשון.

לא ממש בא לי לשוחח אתו באותו הרגע, ולכן אמרתי לו בקיצור שהוא מפריע לי להקשיב, שלא ברור לי למה אני צריך בכלל לענות לו, אבל כן ציינתי שהתרשמתי מהמראה המעוצב. הוא נסוג לאחורי החדר, וכדקה אחרי כן, הופיע ליד הבמה, והחליף מקום עם המאבטח הראשון, אמיר. אמיר בתורו, הופיע בשפיפה מאחרי הכיסא שלי, ודרש ממני לצאת אתו החוצה, ל"תשאול".

ההפרעה די עצבנה את ידידי בני שהתחיל אתו דין ודברים קולני. מוזר, אבל איש מהיושבים סביבנו לא שם לב למתרחש. הם המשיכו להיות מרותקים אל הבמה. מעניין כמה מהומה היינו צריכים להקים כדי שמישהו היה שם לב. אני לא ממש כעסתי על המאבטח, אבל הסברתי לו שאשמח לשוחח אתו (חומר טוב לבלוג…), אבל רק אחרי שיגמר הראיון. הוא לא כל כך התלהב מההצעה שלי, אבל אחרי ששאלתי אותו האם הוא מתכוון לגרור אותי החוצה, כי אני לא מתכוון לצאת, הוא נסוג נסיגה אסטרטגית, ואכן חזר והופיע עם תום הראיון ודרש שאני, וגם בני, יתלוו אליו.

מחוץ לחדר, כבר חיכו לנו שני שוטרים במדים: אנטולי ושוטרת שאת שמה לא קלטתי. זו לקחה את רשיונות הנהיגה של שנינו והלכה להסתודד אתם ועם מכשיר הקשר שלה מחוץ לבניין. אנטולי מאידך גיסא, רצה להסתודד איתנו, אבל לא מחוץ לאודיטוריום, שם היו מסודרים מספר שולחנות וכסאות, אלא במרתף חשוך בקומה מתחת.

בסופו של דבר, התפשרנו על מקום בגרם המדרגות המוביל למרתף, אבל מחוץ לשדה הראיה של העוברים ושבים. ושם ניהלנו דו שיח לגליסטי על זכויותיהם של מאבטחים אישיים של שרים לתשאל אזרחים ולגרום להם לעבור ממקום למקום. ומדו שיח זה למדתי ש:

  • למאבטחים יש בפועל סמכויות של שוטרים.
  • אי הסכמתי לצאת מהאולם היא עבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו.
  • המאבטח לא חייב להציג בפני תעודת "מעין שוטר" אם אני לא דורש זאת במפורש.
  • גם השוטר וגם המאבטח חייבים להציג בפני תעודה אם אני מבקש, כפי שאכן ביקשתי. ולא מספיק שהם שולפים את הארנק. דרשתי, וקיבלתי להחזיק את התעודה בידי ולבחון אותה.

מצד שני, אין שום מניעה לצלם את המאבטחים, וכיוון שאין מניעה כזו, לא ברור לי מה זכות יש לו לשאול אותי למניעיי בעניין זה, כמו שלא ברור לי מה זכותו לשאול אותי למה אני שותה מים ולא מיץ. אולי כי בא לי?

למה אני לא מספר מה אמר בוגי וכן מספר את סיפור המאבטח של בוגי? כי הוא ממחיש איפה אנו חיים – במדינה בה שום זכות שלנו לא מובנת מאליה. והכל תמיד בשם "כורח" בטחוני כלשהו. במקום שבו גם "בעלי הפריבילגיות" – גברים יהודים אשכנזים בעלי אזרחות וחסרי עבר פלילי, שבדרך כלל פחות חשופים להתעמרות "כוחות הביטחון", יכולים להיות מוצאים מהאולם אחר כבוד, או נגררים למעצר או מה שמתחשק לבחור שנשכר לאבטח מישהו, לא חשוב מי. ואין צורך לעשות משהו לא חוקי, לא תקין או אפילו כזה החורג מגדר הרגיל כדי שזה יקרה.

אז כן, כן למדתי משהו ב"מדברים גורדון".

ומה לגבי מה שאמר בוגי? מה שהוא אומר תמיד, אלא שהוא אומר את זה בצורה כה חסרת כריזמה עד שאוזננו, המורגלת כבר לסנן דמגוגים, נוטה לייחס לו אמינות. ואם מקשיבים באמת לדבריו, הוא היה בהחלט יכול להיות גם במפלגת העבודה. זו הרי, לדברי שלי יחימוביץ שבועיים קודם באותו הפורום, לא מפלגת שמאל, אפילו לא מפלגת "שמאל-מרכז" כי אם "מפלגה מרכזית". ויש מי שלא רואה את עצמו במרכז?

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “המאבטח של בוגי

  1. האם את העובדה שהגעתי לחיפה רק ב2030 לייחס לכח מסתורי שתמיד דאג שאתחמק מכל מגע כוחני והמלחמות שארעו בארץ במשך שנות חיי ? 🙂 אין ספק שאתה בוחר עכשיו בהצגת דעותיך להיות בחזית! כל יום, מסתבר יותר ויותר שמדובר בחזית בני אור מול בני חושך!

  2. חוויה לא נעימה. ביחד עם אלימות המשטרה בהרבה מקרים ושלטוננו הנאור במרחב, האירוע נותן "יופי של דוגמה" של איפה אנחנו חיים. וכצימוק, קהל "מה? יש פה איזה ויכוח בסביבה?" נותן חותם להכל: "יש על מי לסמוך!"
    בני א.

  3. הזווית החיובית של הסיפור היא שדווקא מי שמודע לזכויותיו ועומד עליהן – מצבו לא רע כל כך: צילמת מה שרצית, פירסמת איפה שרצית, וקבעת איפה ומתי אתה מוכן לעבור תשאול בעניין.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s