ספרות פקחית


משהו הפריע לי בספריהם של מישל וולבק וג'ורג פֶרֶק שקראתי לאחרונה, ואני חושב שאני מבין סוף סוף מה זה. זה פשוט בעצם; הספרים של שניהם הם לא ספרות יפה. הם ספרות פקחית.

הם כתובים בצורה מאד "עדכנית" וממחישים עד כמה המחברים שלהם חכמים. יש בהם שפע של רעיונות מבריקים, קצת "שופוני" כזה, אבל חסרה לי בהם פואטיקה.

ה"יופי" הזה שאני מחפש הוא כנראה איזה שהוא ערך מוסף פואטי, משהו ההופך פרוזה לכמעט שירה. משהו שלא באמת עד כדי כך נדיר למצוא אותו בספרים, למשל אלו של דוד גרוסמן. אבל הדוגמה הטובה ביותר שאני יכול לתת לסוג כזה של הנאה מספרות, הוא "בעקבות הזמן האבוד". לא שחסרה שם מסגרת רעיונית גדולה ומרשימה, לא שזהו לא הישג אינטלקטואלי, אבל זה גם טקסט שתענוג חושני של ממש לקרוא אותו. וזה מה שנדרש כדי שספר יהיה בעיני ספרות יפה. או "האיש ללא מאפיינים" של מוסיל. ספר פקחי. ציני, חכם, אבל גם "יפה". כזה שכיף לקרוא לא רק כדי להתפעל עד כמה מוסיל חכם.

אצל ג'ורג פֶרֶק, "W או זכרון הילדות" שוזר יחד שני טקסטים שונים מאד זה מזה, שאף נכתבו בשנים שונות. הראשון: "W" הוא שחזור מאוחר של סיפור שהסופר כתב כילד (אם אמנם פרט אוטוביוגרפי זה אינו מומצא). "זכרון הילדות" הוא תיאור של התקופה בזמן מלחמת העולם השנייה שבה שהה הסופר כילד בעיירה בצרפת כשהוא מסתיר את זהותו היהודית, אחרי שאמו נשלחה למחנה השמדה.

הקשר בין שני הסיפורים מתבהר לקראת סוף הספר, אף שקווי העלילה לא ממש נפגשים. אבל שניהם מעניינים כל אחד בדרכו.

W מתחיל בתיאור אוטופי ועתיר פרטים של מדינה דמיונית בשם W הנמצאת על אי בארץ האש. כל מבנה המדינה וחייה סובבים סביב ספורט ותחרויות ספורט, ממש התגשמות החזון האולימפי במדינה פיזית. אבל אט אט הופך תיאור האוטופיה לדיסטופיה והסיפור משנה כיוון. לא אפרט איך כדי לא לקלקל יותר מכפי שכבר קלקלתי. אבל כאשר קוראים את הספר מיד אחרי אולימפיאדת לונדון, אי אפשר שלא להרהר איך בדיוק מגיעים חלק מהספורטאים שם להישגיהם המופלאים.

האם אותן נערות סיניות הנלקחות בגיל ארבע למחנות אימונים, רחוק מבתיהן ומשפחותיהן, כדי שיהפכו אותן למתעמלות מושלמות, אחרי שנים של עינויים פיזיים ונפשיים באמת בחרו בחירה חופשית בחיים האלה? האם אותן ארבע-חמש שנים שבהן חלקן הקטן יצליח על המזרן או הקורה, ורובן ייכשל הרחק מאור הזרקורים שוות את אבדן הילדות והנעורים? את ההרעבה, הרזון הקיצוני, הגדילה שנעצרה? ב W, לפחות לא מתחילים להתאמן לפני גיל 15. גם שם, זה לא עניין של בחירה חופשית אבל יש להם לפחות ילדות.

ולא רק הילדות הסיניות. גם הרוסיות והרומניות. גם האמריקאיות שהוריהן דוחפים אותן או לספורט או לתחרויות יופי בדרך כלל באמביציה שכולה של ההורים. ראו למשל את Little Miss Sunshine. וגם בנים כמובן, אבל איכשהו זה תמיד נראה לי פחות דכאני, אבל אולי אני טועה.

אולי אין לנו מה ליילל על שספורטאינו לא מביאים "לנו" מדליות. אולי אנחנו בעצם מספיק חכמים להבין שזה לא שווה את זה? שספורט זה סבבה, אבל להרוס לעצמך את החיים והבריאות כדי לעמוד דקה על איזה פודיום וכדי שהשרה הספורטיבית לימון חומצת תקבל הזדמנות לדלג עליו לצדך ולקדם את עצמה בוועידת הליכוד? זה שווה את זה?

אולי זה שווה את זה אם זו ההזדמנות היחידה שלך למוביליות כלכלית. אולי, אם ניצחון בתחרות ה 800 מטרים,  יאפשר לך לשדרג את בקתת הבוץ שלך לגג פח מגולוון והיה לך איפה לתלות את המדליה, כמו למשל הקנייתי David Rudisha,

אז אולי לרוץ יום ולילה בכל תנאי מזג אוויר באימונים עדיף על אופציות גרועות בהרבה. היה לא מזמן סרט בערוץ 8 שהראה מה עוברות הרצות באתיופיה שאובחנו כילדות כישרוניות. איך הוריהן מוחתמים על חוזה שהם לא יכולים לקרוא, והילדות נלקחות למחנה אימונים מרוחק שם בקושי יש להן מה לאכול ואיפה לישון, אבל לרוץ על הגבעות מדרבנים אותן כל היום.

אבל גם סוג כזה של אתלטים לא יהיו אצלנו, כי המצב פה לא מספיק רע. יש מספיק הזדמנויות סבירות למוביליות חברתית. גם אם מספר מקופחים מקצועיים לא יסכימו לכך. עובדה שהספורט בישראל לא מבוסס על מצוקה ולא מהווה הזדמנות לצאת ממנה.

אולי אנחנו צריכים, כמו לא מעט מדינות, לייבא ספורטאי מצוקה. במקום לשלוח את הפליטים חזרה לאפריקה, צריך אולי קודם לערוך להם מבחני אתלטיקה. האנשים ששרדו את מצוקות הדרך והצליחו להגיע הנה, סביר להניח שכבר מלכתחילה נמנים על היותר מחושלים והיותר חסונים. ויש להם את המוטיבציה שלבטטות היושבות בציון חסר. לבריטניה זה הביא מדליות זהב ב 5000 וב 10000 מטרים..

אני מתלוצץ כמובן. אני לא באמת מציע לערוך מבחנים לפני גירוש. אני פשוט מציע לא לגרש. הגיוון יכול רק להפוך אותנו לחברה טובה יותר. ואם זה גם יניב ספורטאים, נחמד. בין עולי אתיופיה היו כמה רצים למרחקים ארוכים, אך איכשהו, הדור שגדל פה, לא רץ. מה שמראה שפלאי הרצים של מזרח אפריקה נובעים כנראה ממצוקה, לא מגֵנים.

החלק השני של הספר, "זיכרון הילדות", עוסק בתעתועי הזיכרון ובדרך שבה אנו, במידה לא מבוטלת, ממציאים את עברנו. לעצמנו ולאחרים. פרק  בוחן את עצמו ואת זיכרונותיו שוב ושוב, ומספר לנו שוב ושוב איך הוא מגלה עד כמה רוב מה שהוא זוכר בעצם כוזב, גם כשזה נתלה בתצלומים. והוא עושה את זה יפה, אלא שזה מחזיק בקושי חצי ספר, ולכן כנראה השזירה של סיפור W בתוך סיפור זיכרון הילדות.

פֶרֶק גם מספר בחלק האוטוביוגרפי של הספר איך כמעט ועלה ארצה עם סבתו, שנסעה אל דודנו לאון בחיפה. האם כשכני בחיפה הוא היה עדיין  סופר? ואם כן, איזה סוג של ספרות היה כותב? הוא עצמו אומר על עצמו: "איני יודע אם אין לי מה לומר, אני יודע שאיני אומר דבר; איני יודע אם מה שיכולתי לומר לא נאמר מפני שאיננו ניתן לאמירה (מה שאינו ניתן לאמירה אינו מובלע בכתוב, הוא זה שמלכתחילה הניא אותי לכתוב); אני יודע כי מה שאני אומר הוא ריק, סתמי, ומעיד אחת ולתמיד על כליה שאין חזרה ממנה."

אני חושב שפֶרֶק קצת מחמיר עם עצמו. אבל באחרית-דבר המצוינת של הספר, שכתבה דפנה שניצר (וטוב שזו אחרית דבר. מבוא היה גורע) היא מצטטת ראיון עם פֶרֶק בלה-פיגארו שבו הוא אומר: "שאיפתי כסופר….לכתוב כל מה שיכול אדם בן-ימינו לכתוב" ומוסיפה: לא עוד חזון אוטופי של שלמות כמו אצל בלזאק, פרוסט או מוסיל (פיספסתי את בלזאק…), אלא דיבוב הקיים, דיאלוג עם התרבות האנושית מעבר ולמרות ההיסטוריה ה"אחרת" של המאה העשרים.

OK. אבל קשה עדיין להאמין שספרות היום צריכה להיות רק כלי לשאת מסר, רק דרך לנהל "דיאלוג עם התרבות האנושית". אני לפחות מקווה שלא כך הם פני הדברים. אבל מצד שני, גם אני לא מצליח לכתוב שום דבר הנושא ערך ספרותי, פואטי כלשהו, שלא רק "מדובב את הקיים", אחרי כמעט 230 רשומות בבלוג הזה. נראה באם סדנת כתיבה תצליח לשחרר את החסימה הזו. אני מתכוון לנסות.

3 מחשבות על “ספרות פקחית

  1. פרק "התכתב" לטעמי עם ה ready made או אחרי מותו עם "דלות החומר",. גם שם הפואטיקה סמויה מן העין. אלה מגמות שבהן הליריות הגלויה היתה מגונה. אולי כביטוי לאכזבה מהמודרנה מהעולם החדש שהמשיך להלחם ולשפוך דם.

    • פואטיקה בספרות הייתה קימת גם לפני המודרנה, ואני מקווה שגם אחריו. אני מאמין שיש פואטיקה פוסט מודרנית. שההתפכחות ממודרנה לא חייבת לבוא על חשבון הרגש.

  2. נראה לי שסגנון הכתיבה הענייני, נטול הסלסול המינימלי, הוא פואטיקה מסוג חדש. כמובן שהוא מייצר געגוע לכתיבה "יפה", כזו שמביאה צירופי מילים שכמו עושים "קליק" בראש, מייצרת פליאה ומרחיבה כך את ההבנה.
    מזכיר לי ציורים של Alex Katz שמבחינת ה"עולם" שהם מתארים קרובים לדעתי לספרים של פרק ובוודאי לוולבק. אבל גם קיימת בהם פואטיות וליריות (אם אני משתמשת נכון במושגים) שלא פוגעת בהם כלל. הוא באמת מצא לדעתי פואטיקה מסוג חדש.

להשארת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s