הנחיל


לחגיגות ה"אפיפניה" על נהר הירדן הגעתי בעקבות מייל שקיבל ידידי מיקי מבית הספר לצילום בו למד, שהציע "סיור צלמים" לאירוע הססגוני. באירוע עצמו, כתוצאה ממייל זה ונוספים, מספר הצלמים כמעט והתחרה במספר הצליינים, והתנהלות חלק מהצלמים הייתה מבישה עד מביכה.

לא הייתה זו הפעם הראשונה בה נתקלתי בתופעה הזו: נחיל של צלמים במסגרת "טיול בדגש צילום" או "סיור צלמים". מאד לא התלהבתי מהתופעה בכל פעם שנחיל שכזה חצה את דרכי, אפילו עיקמתי את אפי בהתנשאות.

באחד מהמנזרים הבודהיסטים שבחבל לאדאק שבהודו נתקלתי בקבוצה שכזו. חבורה של מטיילים יהודים מסורתיים מצוידים במצלמות דיגיטליות פשוטות יחסית וספרי תהילים, במסגרת של "טיול בדגש צילומי". הם נכנסו ככפויי שד לתוך מתחם המנזר – שם יש כידוע  "רוחות של טומאה" כפי שפוסקים גדולי הרבנים. במקום לצלם הם קראו פרקי תהילים והקשיבו למדריכה, שמצד אחד לא הייתה ידענית מאד גדולה ומצד שני הייתה צלמת מאד מאד קטנה. וזו מרחה אותם בסיפורים על יהדותו כביכול של גואטמה שייקמוני, והיות כתב הסנסקריט בעצם כתב עברי. נו טוב, עם זה מה שהם רוצים לשמוע…

כל עניין טיולי הצילום האלה נראה לי שיטה שמשרדי נסיעות המציאו כדי לגבות יותר כסף לטיול מאורגן, ולאפשר לאנשים המשתתפים בו להרגיש יותר מיוחדים. הם הרי כבר לא סתם תיירים הבאים להציץ על המקומיים ומנהגיהם. הם באו לתעד, ממש כמו צלמי ה National Geographic. ועל זה יש לי להגיד רק דבר אחד: פחחחחח…

אם באתם לראות, להתרשם ולחוות מקומות זרים ושונים, אין שום פסול בלצלם, להיפך. רוב צילומיי נעשים במקומות "זרים", לאו דווקא בחו"ל. איכשהו שם יותר "מתבקש" לצלם. אבל בואו לא נעמיד פנים ונהפוך סיבה ומסובב. אתה מצלם כי אתה שם ולא להיפך. והצילומים האלה של רובנו ממילא יישארו על הדיסק הקשיח של המחשב, במקרה הטוב, עד שזה יתקלקל והתמונות ייעלמו ללא גיבוי. פעם, נשארו לפחות נגטיבים שתאורטית היה סיכוי קלוש שתדפיס מחדש אי פעם – היום אפילו האשליה הזו כבר לא קיימת לנחם אותנו.

גם סיורי הצילום של בתי הספר לצילום, שבהם יש אולי קצת יותר מן הפן הפדגוגי, היו תמיד מאוסים בעיני. נחיל הצלמים הזה המסתרח אחרי המדריך ומתחרה זה בזה על מיקום יותר אטרקטיבי לצילום, ואחרי כן רץ להראות למדריך את מה שצילם, תמיד נראה לי פתטי. עד שמצאתי את עצמי בדיוק חלק אינטגרלי של נחיל שכזה…

אני מצלם כבר המון שנים, למדתי צילום ואפילו התפרנסתי חלקית ממקצוע הצילום במהלך לימודי, ולכן אף פעם לא נראה לי מפתה ללכת לקורס צילום כגון אלו המוצעים בבתי הספר לצילום. אבל אני כן מתפעל מדי שבוע מתצלומיו של אלכס ליבק במוסף הארץ, ומכישרונו לראות את הזר והמופלא ביומיומי והשגור.

תמיד גם תהיתי על סוד הקסם של צילומי הרחוב של צלמים כמו Henri CartierBresson ועל יכולתם ללכוד את אותו ה"רגע המכריע" בתצלומיהם. וכאשר נפתח לפני שבוע קורס "צילום רחוב" שאותו מלמדים פליקס לופא ואלכס ליבק, הצטרפתי. פה, חשבתי לעצמי, יש לי מה ללמוד.

הקורס בן 7 פגישות, כ 3 שעות האחת, לא זול (לדעתי). הפגישות חלקן עיוניות וחלקן מעשיות ועד כה הייתי בפגישה אחת עיונית, אחת מעשית וכרגע אני כותב את הרשומה הזו ברכבת לפגישה השלישית.

בפגישה המעשית מצאתי את עצמי גם אני חלק מאותו "נחיל". יום שישי בבוקר, ברחוב נחלת בנימין בתל אביב, התאספה הקבוצה שלנו וקבוצה נוספת מבית ספר אחר, ופשטנו על הרחוב עם מצלמות, ממלאים מטלות שהוטלו עלינו. החל ממטלות טכניות אך קשות באופן מפתיע – כמו ללכוד אדם בודד הולך עם רגלו מונפת קדימה (כך שיש בתמונה תחושה של תנועה) כשהוא מבודד מהרקע ונמצא בשליש ספציפי של התמונה. לא פשוט וממש דורש תרגול, עבור במטלות קצת פחות טכניות כמו להפיק תמונה ובה מספר מסוים של "אלמנטים" בקומפוזיציה מעניינת (מ 2 ועד 5 אלמנטים) וכלה במטלות שבהן היינו אמורים למצוא ברחוב אלנבי תמונה המספרת סיפור. תמונה בה טקסט כתוב, לדוגמה על שלט, "מתכתב" עם אלמנט אחר בתמונה באופן המספר "סיפור" כלשהו. מטלה שכדי למלא בהצלחה צריך להיכנס למעיין zone שכזה ולהסתכל מסביב בראש פתוח. אהבתי את סוג ההתבוננות הזה, והנה כמה תמונות לדוגמה מ20 דקות של "ציד" שכזה.

בתמונה מטה, גיליתי שמה שכל מה שנחוץ לשר אלי ישי זה רק לייזר אמריקאי…

והנה עוד דוגמה. עברתי ליד חנות העודפים של קסטרו, וצילמתי שם מכונת כביסה שמישהו זרק על המדרכה ("עודפים"..). המשכתי ללכת עד שראיתי את הסוס והעגלה האלה בהמשך הרחוב. עקבתי אחרי העגלה חזרה בידיעה ברורה שהיא תעצור לפני חנות העודפים של קסטרו שלידה עברתי קודם, לאסוף את מכונת הכביסה שמישהו השליך שם:

ומשהו יותר בנלי: הבחור מימין ניסה לשדל אותי להניח תפילין. לא התאים לי. ממש באותה מידה שלא התאים לו שהאישה המצולמת בפוסטר תוכל "לבוא כמו שהיא"..

ועוד אחד

בסופו של דבר, נהניתי מהתרגול המעשי ברחוב. רוב הזמן לא באמת היינו "נחיל" אלא התפזרנו על פני השטח כ"ציידים" בודדים, אולי בעצם "לקטים". כך גם היה לאגו שלי יותר קל… סביר להניח שגם הרשומה הזו באה אולי להפחית מ"פחיתות הכבוד" הקשור להצטרפותי אני לנחיל. ממש כמו אותם המטיילים "בדגש צילום" שפגשתי בלדאק, גם אני לא באמת חלק מהנחיל, עאלק. גם אני רק באתי "בשליחות הבלוג", להתנסות, ולרוץ לדווח, כפי שאני אכן עושה.

אחרי הרשומה יום שישי עם חייזרים, זוגתי חלקה עמי את דעתה, בהדגשת מה אפילו, שכדאי שאלגלג גם על עצמי לפעמים. אז איך הפסקה האחרונה בתור ניסיון?

מודעות פרסומת

7 מחשבות על “הנחיל

  1. פינגבק: מרכסיזם והפילוסופיה של השפה | דרכי עצים

  2. פינגבק: Karlsruhe | דרכי עצים

  3. פינגבק: The fall of the ROM-an empire | דרכי עצים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s