דיגיטלי, בעולם אנלוגי


אלון אולארציק שר שהוא "בחור אנלוגי בעולם דיגיטלי" ולאחרונה נבנית אצלי ההבנה שהוא טועה. האדם הוא דווקא יצור דיגיטלי, בעולם שהוא במהותו אנלוגי.

זה התחיל בצרפת. עמדתי בראש המצודה של ויליאם הכובש, בעיר Caen, ושמעתי את צלצולי הפעמונים שציינו את השעה בכנסיה שלמרגלות הגבעה. התחלתי לחשוב האם העובדה שכל שעה אתה נעשה מודע שעברה שעה, ומהי השעה, הופך אותך לאדם אחר מאשר למשל צרפתי אחר החי באזור שבו לא מצלצלים הפעמונים כל שעה.

היום, כאשר לכל אחד מאיתנו יש על גופנו לפחות מכשיר אחד היכול למסור לו את השעה בכל רגע נתון, עדיין יש הבדל בין האפשרות לדעת את השעה לבין המידע  הפולש לתודעתך מדי שעה שלמה ואומר לך: "חלפה שעה. איך אתה ביחס ללוחות הזמנים?" אין לי ספק שתודעתו של אדם משתנה כתוצאה מכך.

הזמן החולף, חולף הרי בזרם אחיד ורציף. הוא לא מתקדם בקפיצות של שעה, דקה או שנייה. נכון, יש לזמן יחידות התקדמות בדידות הקוצבות את מהלכו גם בטבע. כדור הארץ סובב על צירו מדי 24 שעות והשמש זורחת ושוקעת בהתאם – יש בזה אלמנט דיסקרטי מובהק. גם חודש וגם שנה, שניהם נגזרים מתנועה סיבובית, גם הם נותנים לזמן יחידות בדידות. אתמול היה כולו אתמול. גם אם היו לו בוקר, צהריים וערב, כולם היו אתמול.

אבל "בוקר" "צהריים" ו"ערב" הם מונחים שהאדם טבע. הם מונחים דיגיטליים במובן זה שהם לא אנלוגיים. הם לא רציפים. אנחנו לא נגיד למשל "עכשיו קצת בוקר וקצת צהריים" או: "עכשיו 72.8853 אחוז בוקר והשאר צהריים". לקחנו את הזמן הרציף והפכנו אותו בדיד. אנחנו מדברים על הזמן, וגם על המרחב, במונחים הניתנים לקידוד בצורה קצרה וקומפקטית, מילה או שתיים בשפה המדוברת, ספרה או שתיים בשפה הכתובה, מספר ביטים מצומצם בייצוג דיגיטלי. השפה בנויה מסימנים, ומקודדת את העולם קידוד שאינו מסוגל לתאר את רצף הדברים, את אופיים הרב גוני והאינסופי של הדברים.

זה התחיל כנראה כאשר התחלנו להשתמש בשפה. עצם השימוש בשפה פוסל את האפשרות לדבר את העולם כעולם אנלוגי. אם ישאלו אותי מה השעה, הרי שעד שהייתי אומר שהשעה היא 22.333333333333572 שעות, (גם אם היה לי שעון שהיה מוסר לי את השעה בצורה שכזו) התשובה כבר הייתה שגויה. בערך כמו הבדיחה על חיים בר לב השואל את יצחק רבין, לאט, מה השעה, וזה עונה לו, גם הוא לאט: "כששאלת, השעה הייתה תשע, ואילו עכשיו, השעה היא עשר".  למעשה היה לוקח זמן אינסופי לענות – אם שואלים מה השעה בזמן שהוא לא חלוקה רציונלית של שעה. בקיצור – לא ממש פרקטי. וגם לא ממש חשוב.

לא ממש חשוב לדעת את השעה בדיוק שכזה. אני עדיין הולך עם שעון שיש לו מחוגים, ומספיק לי להעיף מבט חטוף לעבר הכוון הכללי בו נמצאים המחוגים כדי לדעת את רוב מה שאני רוצה לדעת. (עדיין מצחיק אותי שאנשים אומרים למשל שעכשיו השעה 10:46 ולא "רבע לאחת עשרה". אבל זה רק אני.)

גם השפה המוזיקלית שלנו הופכת את תחום הצלילים הרציף, האנלוגי, לבדיד – דיגיטלי. על המיתר הרציף של הגיטרה, או הכינור, יש נקודות ספציפיות בהן "מותר" להניח את האצבע ולקצר את המיתר. לא כל נקודה, אלא רק כאלה שמתאימות לקבוצת הטונים אותה אנו חושבים ל"נכונה", דבר שהוא תלוי תרבות בעליל. יש תרבויות המשתמשות בכינור למשל להפקת סט אחר לחלוטין של טונים, אבל גם הוא לא רציף אלא כזה שבו יש לנו "מילים" בשפה המוזיקלית רק לתת קבוצה סופית של צלילים.

פועל יוצא מזה הוא חיבתנו היתירה לדיכוטומיות וקטגוריות. בעבר חשבתי שזה נובע מהצורך שלנו לפשט לעצמנו דברים, אבל כעת אני מבין שזהו פשוט נגזר מהדיגיטיזציה שאנו עושים לעולם האנלוגי. אנחנו פשוט מנסים ליעל את הקידוד. אנחנו עושים run length encoding למונחים. דיכוטומיה מצמצמת את הקידוד לביט אחד. אתה למשל או גבר או אישה. ביט אחד שהוא אפס או אחד. נכון, אין בזה מקום לתאר גבר שיש לו מידה מסוימת של מאפיינים נשיים (כול גבר בעצם), אין מקום לתאר קווירים או טרנסקסואלים. או שיש לך פין, או שאין. אפס או אחד. (אגב, מקרה שהספרה 1 צורתה מזכירה פין והספרה 0 מזכירה בצורתה משהו אחר?)  אבל זה לא העולם.

אבל נחזור לשפה. במכון התקנים האמריקאי יש רשימה של כ 22000 צבעים שונים שלכל אחד מהם יש שם או מספר ותיאור הרכב אורכי הגל המרכיבים אותו. זה בערך מספר הצבעים שבני אדם מסוגלים להבחין ביניהם, אבל צבע הוא מושג רציף בעצם. אפילו אור קוהרנטי, כמו קרינת לייזר, הוא בעל אורך גל יחיד, אך אורך גל זה יבוטא בקירוב כלשהו. יש למעשה אינסוף צבעים שונים, אבל אין טעם לתת שמות או מספרים ליותר ממה שהעין האנושית יכולה להבחין. בדיבור יש בערך 20-30 צבעים שאת שמותיהם אנו מכירים ובהם משתמשים בדיבור ובכתיבה. אבל כאשר אנחנו אומרים על כיסא שהוא אדום, בעצם לא אמרנו כלום. לא באמת תארנו את צבעו בצורה שתאפשר לשומע "לראות" את מה שאנחנו ראינו. אם אמרנו על שורש עץ הערמון שהוא "חום", האם זה באמת מתאר אותו? (הדוגמה מתוך "הבחילה" של סארטר). עשינו "דיגיטציה" של הצבע הזה בדיוק כמו שעשינו כאשר אנחנו אומרים ש"כאן חיפה", "השעה 11" או "הוא נמוך". כל העולם כולו הוא אנלוגי, אך אנחנו יצורים דיגיטליים, ורק כך אנחנו יכולים להמשיג את העולם. זהו ה"מישלב הסימבולי" שעליו דיבר ז'אק לאקאן, אבל הרי לאקאן כבר אמר כל דבר קודם…

אנחנו עושים קידוד בכל מובן. כאשר אנחנו אומרים על מישהו שהוא "עצוב", האם באמת העברנו את איך הוא מרגיש? כאשר אנחנו אומרים על חפץ שהוא שולחן, בסך הכל תיארנו את אחד המאפיינים שלו בצורה בדידה וגם שם, לא דיברנו על האפשרות לשבת על הרהיט או לאכסן עליו את הספרים שאין להם מקום על המדף, או לשים עליו את הרגליים כפי שאני עושה כאשר אני כותב את השורות האלה, ממש כרגע.

בכל מקרה, עולם המושגים שלנו מבנה בתוכו "שגיאת קוונטיזציה", אותה השגיאה הנגרמת על ידי ההפרש בין הערך האנלוגי הרציף לערך הבדיד הקרוב אליו ביותר. אבל שגיאה שכזו היא מהותית וחיונית  לאפשרות שלנו לתקשר עם בני מיננו.

אפילו המספר המתאר את היחס בין היקף המעגל לקוטרו, מספר לא רציונלי שייקח לנו זמן אינסופי להעביר בדיבור, על אין ספור ספרותיו, קיבל שם משלו, אות יוונית במקרה הזה: ∏, והוא עכשיו "בדיד", דיגיטלי. אחד מבין אוסף קטן של מספרים שכאלה שיש לנו צורך לקודד בצורה קומפקטית. וכך אין לנו יותר צורך לומר שהיחס הוא בערך 3.14159265358979. אנחנו קוראים לו בשמו, וזה מדויק בדיוק במידה שאנחנו צריכים שזה יהיה מדויק.

בעבר, האיכר העובד בשדה היה קם עם הזריחה, עובד עד שהוא גומר, או שחם מידי, או שהשמש שוקעת, או שהוא רעב והולך לאכול. הוא היה חי את הזמן כרצף, מונע על ידי גורמים שבעולם, ולא על ידי צלצול פעמוני הכנסייה או מחוגי שעון היד. אבל איבדנו את זה. רובנו רצים מפגישה לפגישה שנקבעו בזמנים שהם ברובם במספר שלם של שעות. השעון מנהל את חיינו. טוב, מזה פרשתי…עכשיו אני קם מוקדם לעבוד בגינה כשעוד לא חם, מפסיק כאשר חם מידי, קורא כשאני לא עייף, מבשל כשאני רעב. רק האוניברסיטה עדיין שומרת את השעון בחיי. בשאר הזמן, אני מנסה לחזור להיות אדם אנלוגי, בעולם אנלוגי.

מודעות פרסומת

10 מחשבות על “דיגיטלי, בעולם אנלוגי

  1. במוסף "ספרים" של "הארץ", הופיע אתמול מאמר של פרופ' שמעון זנדבנק על הפריודיזציה והוא משיק לחלק מדברים שהעלת כאן. תמצא בו אולי עניין.

  2. יפה, תודה!
    אני ממליץ לך על קריאת "קיצור תולדות האנושות" של יובל הררי או האזנה לסדרת ההרצאות של הקורס שלו "היסטוריה עולמית" הזמינה עכשיו ברשת (גם להורדה כקובצי אודיו).

  3. לראשונה בחיי הבנתי עכשיו מה ההבדל בין דיגיטלי לאנלוגי (באמת). הנה למדתי משהו.

    לגיא דויטשר יש ספר שנקרא "בראי השפה", ויש לו שם משהו על צבעים שאולי קשור למה שכתבת.

    ובקשר לזה שלאקאן כבר אמר את זה קודם: על זה אמר גתה שעל כל דבר חשוב כבר חשבו פעם, כל מה שצריך לעשות זה לנסות לחשוב עליו פעם נוספת.

  4. לשאלתך אודות הצרפתי שהיממה שלא אינה מופרעת על ידי צלצול השעון מדי שעה – אפשר אולי להשוות לתרבויות אחרות (במזרח?) ששם לא קיימת התופעה, וכנראה לא בכדי.

    ולעניין השולחן – מענין שלמרות ששם העצם לא מסוגל להקיף את מלוא תכונותיו של העצם עדיין כל ילד ידע לכנות כל שולחן מכל סוג בשם שולחן.

    נהניתי.

  5. פינגבק: תאוריה של אוונגרד | דרכי עצים

  6. פינגבק: למה שתיים? | דרכי עצים

  7. פינגבק: בין Différance ל Le Différend | דרכי עצים

  8. פינגבק: בשבח החפיף | דרכי עצים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s