מרינה, רוגטקה ושפכטל


אחת מתוצאות הלוואי של מעבר לטבעונות הוא שיוצא לך לפגוש אנשים שהאלטרנטיביות היא המוטו שלהם בחיים. ואלו תוצאות לוואי דווקא רצויות מבחינתי. אני תמיד מוקסם על ידי אנשים ומקומות החושבים ופועלים אחרת מהזרם המרכזי, וממני.

לפני מספר חודשים, בסיור של שוברים שתיקה לדרום הר חברון (עליו כתבתי כאן) פגשתי תל-אביבי צעיר שסיפר לי שהוא אנרכיסט, הולך לסרב להתגייס ולהיכנס לכלא תוך שבועיים, וטבעוני. לקחתי ממנו רשימה של מסעדות ו"מעין מסעדות" טבעוניות בתל אביב. הוא המליץ לי על "אבא גיל" ביהודה הלוי (המלצה מצוינת) וגם סיפר לי על "בראנץ טבעוני" המוגש  (רק)  מדי שבת בצהריים ב"מעין מסעדה", מקום בשם רוגטקה, בשדרות יצחק שדה 32, בתל אביב. סביבה מלבבת, איו מה לדבר.הייתה לנו תכנית הדוקה ביותר לאותו יום שבת. סרט בבוקר בפסטיבל דוק-אביב, הפסקה וביקור בשלוש תערוכות בשלוש גלריות ועוד שלושה סרטים בדוק-אביב אחרי כן. אבל לך תעשה תכניות כאשר הפסטיבל מתנהל בחפ-לפ ישראלי טיפוסי. אולם רקאנטי במוזיאון תל אביב היה מלא עד אפס מקום – all the bases are loaded כמו שאומרים בכדור בסיס. כבר נגמרה הרצאת מבוא מצוינת של סרג'יו אדלשטיין על אמנית המיצב מרינה אברמוביץ, שאחרי שהקדים ואמר שהסרט בעצם כבר אומר הכל, המשיך והרצה במשך כמחצית השעה, כשהקהל מתנועע בחוסר סבלנות, הרצאה ממש מעולה. ועכשיו, אחרי עשר דקות של פרסומות ופרומואים, היה אמור להתחיל הסרט. אך לא כך קרה. תקלה במחשב או משהו. (תמיד משום מה מאשימים את "המחשב", המוצג כמעין ישות בעלת תודעה המסרבת "לשתף פעולה", ולא סתם איזה כלי שמישהו פשוט לא יודע לתפעל).

הפרומו של דוק-אביב, היה מעצבן ממש. סרטון היפראקטיבי שבו נצבעת העיר הלבנה בשלל צבעים, ובין היתר, מתכסה בניין העירייה בתמונתו של סטיב ג'ובס, "משיח היצירתיות"   – לפחות בעיני חסידי Apple השוטים, שרוב הגרפיקאים נמנים עליהם. איך הפך לאליל המאמינים מישהו שהוא בסך הכל טייקון נצלן, המתרגם ניצול עובדים סיניים בשכר רעב בפקוסקון הסינית למוצרים הנמכרים במחירים מופקעים לטמבלים המוכנים לעמוד כל הלילה בתור כדי לקנות ראשונים עוד גדג'ט אחד שאין להם באמת צורך בו?

אז הייתה הרצאה, היו פרומואים, היו פרסומות, ואחרי עיכוב של שעה, היה גם הסרט. סרט מצוין אגב. שווה להוריד ולצפות. ואחרי זה היה ברור שכבר לא נספיק לשום גלריות. אז הלכנו לאכול, והחלטנו לדגום את הבראנץ של רוגטקה.

מיד הבנו שהגענו למקום "אחר", מקום שבו אנו בולטים כמו אצבע חבושה. ראשית, לא היינו זוג לסביות, וזה כבר חריג במקום שזה השלט על דלת הכניסה שלו:

וחוץ מזה, היינו הרבה יותר בורגנים ומיושבים משאר הסועדים. ואיך האוכל? זול (25 ש"ח לארוחה מלאה כולל קינוח), טבעוני, משביע אם כי לא שופע. אין בחירה. אין מה להתאונן אך אין סיבה לבוא ממרחקים.

אך מעבר לאוכל, המקום מספק הזדמנות להציץ לתוך תרבות אחרת, והתרבות הזאת נרמזת מסט המדבקות שעל המקרר

ומהגרפיטי על קיר הכניסה

ומ"עיצוב הגוף" של הצוות והאורחים

צמוד לרוגטקה, יש את שפכטל, מכשיר שימושי אף הוא. כאן, שפכטל הוא מועדון שבו יש בין היתר ספריה ובה ספרים על טהרת ה"הגות האלטרנטיבית". קראתי לא מעט מהם, ויש גם חלק אחר שעדיין לא קראתי  אך כבר קניתי (נטייה מגונה) – מסתבר שגם בי אפשר לחשוד בנטיה למחשבות פחות נורמטיביות…

אפשר לקחת לשם את האוכל מרוגטקה ולשבת ולקרוא. ויש שם סדנה שיתופית לתיקון אופניים, רעיון מגניב.

טוב שיש מקומות כאלה, גם אם אני לא מהווה חלק מהקהילה אותה הם משרתים. ולוואי שהיו יותר. זו תשובה אחת לבדידותו של האדם המודרני. פייסבוק הוא לא תשובה אחרת…

מחשבה אחת על “מרינה, רוגטקה ושפכטל

להשארת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s