אלמנת קש


.דמיינו לעצמכם שאתם גרים במצפה בגליל, נאמר (רק לדוגמה) מצפה אבי"ב. אתם אוהבים את המקום ובמיוחד את הבית שלכם, שבו השקעתם  את רוב כספכם, אבל גם את כל תשומת לבכם ואהבתכם. זהו הקן המשפחתי החמים שלכם, ואתם מתים עליו.

יום אחד, דופקים בדלת. אתם פותחים ורואים קבוצת חיילים. "מה העניינים"? אתם שואלים. אז ככה: מסבירים לכם שהבית שלכם נמצא במיקום אסטרטגי. נאמר במרכז הישוב, או בכניסה לישוב, או בנקודה הגבוהה בישוב. או שאולי אפשר לתצפת משם על אזור מסוים של תמרה. או אולי עיבלין. או שאולי לא מסבירים לכם. אבל אומרים לכם שהצבא צריך את הבית שלכם לצרכיו, ויש לכם חצי שעה לארוז את חפציכם ולעזוב את הבית.

מה? באיזה זכות? "צרכים בטחוניים" אומרים לכם, או אולי "מניעת פיגועים". איך שלא יהיה, יש צו תפיסה, מראים לכם אותו,או שלא. ברוב המקרים לא.

לכמה זמן? כמה שעות? "לא, יותר, אבל אנחנו לא יכולים להגיד כמה". בחייכם, שעות? ימים? שבוע? חודש? אנחנו צריכים להיערך בהתאם…"לא, אנו לא יכולים להגיד. יכול להיות יומיים, יכול להיות עשר שנים. נודיע לכם מתי תוכלו לחזור"

אבל אין לנו לאן ללכת. אתם אומרים. "זו לא בעיה שלנו. יש לכם משפחה גדולה, לא? לכו להתארח אצלם". אין לנו משפחה שיכולה לארח אותנו. תשלמו לנו מלון או שכירות בית אחר? אתם שואלים. "הצחקתם אותנו. אבל אם אתם מתעקשים להישאר, אתם יכולים להישאר בחדר אחד. נשאיר שומר על הדלת, ואם תרצו לצאת מהחדר, נאמר לשרותים או למטבח, תצטרכו לבקש מהשומר והוא יקרא לחייל אחר שילווה אותכם".

בקיצור, חצי שעה אחרי כן אתם מוצאים את עצמכם מחוץ לבית עם מה שהספקתם לארוז. לפעמים נתנו לכם רק חמש דקות, להתפנות מבית בו גרתם שנים. ובמשך החודשים והשנים הבאות אתם יכולים לראות איך בית החלומות שלכם, הקן החמים לשעבר, הופך לאט למוצב צבאי. חיילי מילואים וסדיר מתחלפים במחזורים. על הגג יש עמדות עם שקי חול, דגל ישראל גדול מתנוסס שם, ואולי אפילו מגדל שמירה עם זרקור שמנוף הנחית על הגג. החיילים מבשלים במטבח שלכם ומשתמשים בשרותים שלכם, ואולי, אתם מקווים, לא עושים שימוש בשאר רכושכם שלא הספקתם לפנות. אתם לא רוצים אפילו לחשוב איך נראה הבית מבפנים. ובינתיים אתם גרים השד יודע איפה, עוברים מקרוב משפחה אחד לשני עד שלכולם כבר נמאס לראות אותכם.

ולכם אין מה לעשות. אתם לא יכולים לערער על ההחלטה, אתם יכולים לפנות לבית המשפט, אך זה לא יעזור לכם. אתם לא יכולים אפילו לדרוש פיצוי. אתם יכולים רק לחרוק שיניים, ולשנוא. ועוד יותר לשנוא.

זה לא סיפור בלהות דמיוני. זה קורה עכשיו בעשרות בתים בשטחים שאנחנו מחזיקים תחת שלטון צבאי. יש כאלה שבהם אנחנו מחזיקים כבר עשר שנים. בסלנג הצה"לי קוראים לזה "נוהל אלמנת קש".

על הנוהל הזה שמעתי בסיור של "שוברים שתיקה" לדרום הר חברון. נשמע כל כך שרירותי ומתועב שפשוט היה לי קשה להאמין. אבל חיפוש קצר מעלה המון עדויות שפשוט מכריחות אותך להאמין – זה פרצופו של הכיבוש הנאור שלנו.

וכך אנחנו נוהגים כאשר אנו לא בעיצומם של קרבות, אלא במצב של שליטה קבועה באוכלוסיה שרובה הגדול לא אלים. אין שום סיפורי "צורך בטחוני" שיכולים להסביר רשעות כזו.

מודעות פרסומת

9 מחשבות על “אלמנת קש

    • להבנתי נעשו פניות לבית המשפט שלא הועילו. לגבי תיקון הנזקים – אני באמת לא יודע. אני מקווה שכן. פיצויים – נראה לי שלא.

      • האנונימית הזו היא אני . וכן, גם אני מתביישת ורוצה ולא יכולה להאמין שאכן התמונה היא יותר גדולה ואחרת

  1. מפתה לקוות שאין כאן סתם שרירות לב, שזה רק אנחנו שלא רואים את התמונה הגדולה, ושבאמת אי אפשר לפתור בעיות כאלה על ידי הצבת קראוואן לחיילים למשל. אבל ההצטברות הגוברת והולכת של סיפורים בנושא זה ובנושאים אחרים לגבי מה שקורה בשטחים גורמת לי לתפוס מה שכל כך לא הייתי רוצה לקלוט: גם אם חלקם מוגזמים, גם אם אנחנו לא מודעים לזוויות ראייה מסוימות וגם אם קיימים עוד אלף תירוצים להבנתנו את עצמנו באופן חיובי, התמונה בגדול ברורה: הזלזול הזה באחר נורא. ואין פלא שהוא זולג אחר כך לכל פינה בחיינו בארץ.

    • אני לא רואה כאן עדינות. מבחינתי – דיוק. והמלים הלא מתלהמות אומרות מספיק. אני רואה בעייה עם מילים "זועקות". הן ממסכות..

      • תמי, אני מסכימה אתך מאוד בעניין המילים הלא מתלהמות והמילים הזועקות. וזלזול נראה לי הגדרה נכונה. אין לי מספיק מידע בשביל להתווכח אם יש או אין צורך שהצבא יתיישב בבית מסוים (צבאות עשו דברים כאלה מאז ומתמיד), אבל אם כבר הם חושבים שיש צורך – אז לשלוח לשם ילד בן עשרים שייתן לאנשים ארבע או חמש דקות להתפנות, זה זלזול. ולא לדאוג לפיצויים ולתיקונים, זה זלזול. ואם אכן הייתה פנייה לבית משפט ולא יצא מזה כלום, גם זה זלזול. וזלזול בבני אדם רחוק מלהיות דבר טוב.

  2. בכל פעם שאני שומע את הסיפורים האלה, וזה הולך וגובר לאחרונה בקצב מסחרר, אני מתבייש עד עמקי נשמתי כאילו שאני בעצמי עשיתי את המעשים האלה. מחרתיים יום העצמאות וכשאני רואה את הדגלים המונפים עכשיו בכל מקום אני מתבייש. הזמנתי מ "שלום עכשיו" את הדגל שלהם בכדי שיהיה לי משהו אחר, חליפי, לתלות ולהביע אולי בכך את מחאתי. אולי אני בעיקר מתבייש מכך שאני לא מצליח לעשות שום דבר כנגד זה. להתבייש זה לא מספיק…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s