רשומה ליום השואה


למדתי השבוע ש40% מערביי ישראל, מאמינים שהשואה לא קרתה. שזו המצאה של היהודים שנועדה לגייס את אהדת העולם לעניין הציוני. זאת ועוד למדתי בהרצאה על "המשכיות ותמורה בשיח הערבי על השואה", הרצאת ד"ר אסתר ובמן, במסגרת "חמישי בקמפוס" באוניברסיטת תל אביב.

הפלסטינים בהחלט מרגישים שגם הם קרבנות השואה. חלקם אפילו טוענים שהם הם הקרבנות האמתיים שלה. שאלמלא השואה, לא הייתה קמה המדינה הציונית על אותו השטח שהם רואים אותו כמולדתם. נכון, הציונות קדמה לשואה, אבל עד מלחמת העולם השנייה באמת שלא היו פה הרבה יהודים, ואולי יש מידה מסוימת של קשר סיבתי בין השואה ומדינת ישראל של היום.

אבל כתוצאה מתחושה זו, יש בעולם הערבי ספקטרום רחב של גישות לשואה. בכל העולם הערבי, לא רק אצל הפלסטינים. החל מקבלת השואה כאירוע אמתי אך התייחסות אליו כאל אירוע אירופי שלא אמור היה בכלל להיות מעניינם, אלמלא התעקשו היהודים לנצל אותו להקמת מדינתם כאן, ועד ראיית השואה כאירוע מומצא, קנוניה ציונית מוחלטת. כה רב כוחם של היהודים, שהם אף שכנעו את הגרמנים להודות באשמה לאירוע הלא קיים הזה ולשלם פיצויים.

ובין לבין יש גישות כמו: "נכון זה קרה, אבל הגיע להם. אלוהים העניש אותם" (חביב על האיסלמיסטים), "הייתה שואה, אך נרצחו רק עמה עשרות אלפים, והיהודים מנפחים את זה", "היו עוד השמדות עם בהיסטוריה. למשל האינדיאנים באמריקה, אז למה עושים רעש משואת היהודים דווקא?", "הציונים שיתפו פעולה עם הנאצים כדי לדרבן את יהודי אירופה לעלות", ועוד ועוד. ממש לא נחמד לשמוע, וממש אין טעם להיתוווכח עם מי שמחזיק בדעות כאלה.

ההתעסקות הערבית בשואה רק הולכת ומתגברת. דווקא בעשור האחרון יש יותר ויותר מאמרים בנושא. המרצה שהעבירה את ההרצאה משערת שזו תגובה לכך שאנחנו מצידנו ממשיכים להתעסק עם השואה ולמנף אותה יום יום ושעה שעה, הרבה מעבר לגבול הטעם הטוב. בכל נאום של נתניהו יש אזכור של השואה ושולפים אותה בכל הזדמנות ובכל מצב. זה הג'וקר שלנו בכל משחק קלפים. שבעים שנה עברו מאז, ואנחנו מסרבים להפסיק לחיות את השואה. לראיית הערבים, זה רק מוכיח שמלכתחילה כל עניין השואה היה אך אמצעי בידי הציונות לבסס תביעה למדינה "על חשבונם".

אני לא מציע בשום פנים לשכוח את הלקח ההיסטורי של השואה, אבל אני גם חושב שהגיע הזמן שנפסיק להתבוסס בה. ובמיוחד שנפסיק להשתמש ב"יתרת הזכות" שלנו כקרבנות כדי להפוך אחרים לקרבנות. את "יתרת הזכות" הזו כבר מיצינו מזמן, אם בכלל היה אי פעם אפשר להשתמש בזה כהצדקה לשלילת זכויות האחר.

מה שנותר היום מצלקת השואה זה עַם מבוגר שהיה ילד מוכה, והפך מבוגר מכה. והמבוגר הזה, כדאי שילך לטיפול.

ולסיום, טקסט שכתב דניאל ביס, קרוב משפחה של זוגתי, ליום השואה. אהבתי (והדגשתי) את מה שהוא מציע שנזכור מהשואה:

Never forget.  Never forget.  We say it all the time: "never forget".

Let me tell you what I'll never forget.  I'll never forget the first

time I heard about the Holocaust.  We were at my grandparents' house

in Israel and I was maybe 6 or 7 years old and I asked my grandmother

what those blue numbers on her wrist were.  She answered, in a voice

I'd never heard before, that I was too young for her to explain it now

but she would tell me some day.  I could tell from the way she spoke

that this was a big deal.

Let me tell you what my mother will never forget.  She'll never forget

growing up in Israel in the 50's, in a country without old people,

where nobody had grandparents and a whole generation was missing.  She

told me once, when her own parents were aging, that it was hard for

her to know how to react because she never watched anyone care for

older relatives when she was young.

Let me tell you what my grandmother, her mother, never forgot.  She

never forgot getting off that horrible train at that horrible place in

Poland in May of 1944, being marched one way with her sister while her

parents were sent the opposite direction.  She never saw them again.

And now let me tell you what my children will never forget.  They'll

never forget hearing these stories from my grandmother at her kitchen

table in Israel, hearing her voice catch and seeing the far-off look

in her eyes as she struggled with the memories.  They'll never forget

because she passed away a month before our oldest was born.  They'll

never forget because they'll never know.

Of course we forget.

With every passing generation, as the distance grows and the immediacy

recedes, we forget detail.  Our connection to the past weakens and we

forget bits and pieces.

Most of all, we forget the lessons of the past.  We forget in our

daily lives.  We forget when we focus on ourselves instead of on our

neighbors in need.  We forget when we stand by as groups of people are

marginalized or brutalized because of what they look like or who their

parents are or who they love.

We forget in the conduct of our professional lives.  We forget, across

this town, under that larger, newer dome, when we calibrate our

actions to divide rather than to unite.  We forget when we vote a

certain way because of what a majority fears rather than because of

what a minority hopes.  We forget and we forget and we forget.

And yet, we have tools to help us remember.  My children will never

know their great-grandmother, but when they’re old enough they’ll see

a videotape of her telling her story thanks to Steven Spielberg and

the Shoah Foundation. They're growing up a few short miles from my

cousins who are with us today – Edith Adlam and her younger sister

Rose Abrams, who turns 91 today.  Edith and Rose have devoted a great

portion of their lives to teaching successive generations about their

experiences in Europe during the war. And in part because of Edith and

Rose’s efforts, my children live almost walking distance from the

Illinois Holocaust Museum and Education Center, a marvel of

remembrance that teaches all of us the lessons of the past.

We have these mechanisms of storytelling and history to help us

remember the events of the past, and we have our own consciences and

internal compasses to help us lead lives of remembrance, lives that

incorporate the lessons of the past.  We have the power, in our homes

and our families and our communities and our places of work, to live

in a way that shows we’ve learned the lessons of the holocaust.

Endowed with the knowledge given to us by those who came before us,

and by the institutions our community creates, we have the choice to

demonstrate our understanding of what actions will build a just world.

And so, on this day of remembrance, on this day that we gather

together to solemnly mark the past and look toward the future, let us

recommit ourselves to living the lessons of the past.  Let us recommit

ourselves to live lives of unity rather than of division.  Let us

recommit ourselves to never stand by as groups of people are

marginalized or brutalized because of what they look like or who their

parents are or who they love.  And let us recommit ourselves, most of

all, to always act on behalf of the hopes of the minority instead of

the fears of the majority.  Let us recommit ourselves to never forget.

מודעות פרסומת

8 מחשבות על “רשומה ליום השואה

    • תודה על הקישור. מאלף. אבל למרות שאני בא ממשפחה שהפכה את ההדחקה לאומנות של ממש, מה שאלקנה מציע זו הדחקה. אני מציע טיפול..

  1. יש מידה לא מבוטלת של היגיון בתפיסה הפלסטינית לפיה הם שילמו מחיר על השואה למרות שלא היו מעורבים בה ולא היו אשמים בה. זה אמנם לא הוגן, אבל החיים אינם תמיד הוגנים. גם הקורבנות הראשוניים של השואה לא בדיוק היו אשמים בה, ופשעים בסדר גודל כזה – זו כנראה דרכם: לחלחל, להתפשט ולהקרין הלאה.
    .

    הבורות שאתה מתאר גרועה למדי, ואני מניחה שבמקרה הזה אפילו אי אפשר להאשים בה את משרד החינוך. ואשר לתיאוריית הקנונייה הציונית – זה הרי כל כך פופולרי: שוב ושוב אני קוראת בבלוגים ישראלים שכל עניין הסנקציות על איראן, למשל, הוא קנונייה ציונית: ישראל מכריחה את המעצמות ללחוץ על איראן, והן, באומללותן ובחוסר האונים שלהן, חייבות לציית. לפעמים נדמה שהפרוטוקולים של זקני ציון קמים לתחייה לנגד עינינו.

    בהשוואה בין ילד מוכה שגדל לבין מה שקורה לנו כאן יש לא מעט היגיון, בעיקר משום שהיא מכירה בכך שסבל אינו הופך את בני האדם שעברו אותו לטובים יותר: בדרך כלל ההפך הוא הנכון (ברור שיש גם יוצאים מן הכלל). אבל המשוואה הזאת היא גם בעייתית משום שלא כל חלקיה מסתדרים בצורה משכנעת. בין היתר, לתופעה של ילד מוכה שגדל והפך מבוגר מכה יש תיעוד, יש הסברים, ויש טיפול מוצע. לעומת זאת להשמדה של שליש מעם כלשהו על ידי אומה סופר-תרבותית ובשיטות של בית חרושת יש פחות דוגמאות, וקשה למצוא מישהו שאפשר ללמוד ממנו איך להתמודד עם זה ועם הטראומה שמחלחלת דרך דורות. קל לפזר על זה דיבורים על ציניות ועל זילות, אבל זה לא ישרת את העניין. המוטיב ששולט כאן הוא פחד נורא, ובפחד צריך לטפל. עכשיו שהשרידים מהדור ההוא הולכים ומתמעטים, וכל עניין ה"זכירה" לובש פנים אחרות, צריך באמת לחשוב איך לעשות את זה ומה הלקחים שצריך ואפשר להפיק. ואם אפשר – עם כמה שפחות ציניות, כי היא רק מגבירה את הפחד.

    • מעניין שכל אחד מעבד את הפחד הזה למשהו אחר. אני מודה, שמפחיד אותי להיות חלק ממיעוט בארצי שלי, ללא ספק כמסקנה מהשואה. ולשם הסיפוח הזוחל של השטחים לוקח אותנו. יתכן שכבר עברנו את נקודת האל חזור בנושא הזה.
      אבל אם להיות מיעוט, אז צריך לחשוב איפה. ואני מעדיף לא לחשוב על זה עד שלא נגיע לזה. בינתיים. הכי מתאים לי כאן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s