זו ארצנו


יצאתי לעוד סיור עם "שוברים שתיקה", הפעם לדרום הר חברון.

במוקד הביקור הפעם: הפלסטינים שוכני המערות בסוסיה, ומאמצי מדינת ישראל, באמצעות צה"ל, לנפנף אותם משם. עד כדי כך שמביאים דחפור שיהרוס את תקרת המערות בהן המסכנים האלה מתגוררים בעוני מחפיר.

אותם האנשים, המתגוררים שם מדורי דורות, מצאו את עצמם לפני כמה עשרות שנים בלב שטח שטח שהוכרז כשטח אימונים של צה"ל. כמה שנים אחרי ההכרזה, החליט מי שהחליט שצריך לפנות את השטח, בסמיכות לא מקרית להקמת ההתנחלות סוסיה לידם. אספו את המשפחות הגרות שם, העמיסו אותם על משאיות, וזרקו אותם כעשרים קילומטרים צפונה משם, בצומת זיף שליד הכפר/עיר יטא. לשם מה? כדי שישארו ביטא ויפנו את השטח להתנחלויות יהודיות. מה יכלו אלה לעשות? חזרו ברגל לבתיהם, ושוב נזרקו משם וחוזר חלילה, עד שבג"ץ התערב ופסק שהאדמה שם אכן שייכת לאוכלוסיה. שהם לא אוכלוסיה נוודית כפי שניסו הממשל הצבאי לטעון.

ומה עשתה מאז המדינה שלנו? בשורה של צעדים ביורוקטיים שלא היו מביישים את קפקא, פסקה שאמנם הקרקע שלהם, אך על פי איזו מפה עלומה של הבריטים מ 1920, תוכנית הנקראת בשם RJ5, הקרקע היא חקלאית, ולכן אסור לבנות בה מבנים. ולצורך כך, גם מערות טבעיות המנוצלות למגורים, מזה מאות בשנים, הן "מבנים", וצריך להרוס אותן. וכך עשו.

וגם בורות אגירה למים החצובים בסלע, והמשמשים להשקיית בעלי החיים והשטחים החקלאיים, גם הם "מבנים". וחציבת בור מים דורשת היתר בניה. אבל היתר בניה, דורש תכנית מתאר. ובשטחים, יש תכניות מתאר רק ליהודים. הממשל הצבאי, זרוע הכיבוש ה"נאור" שלנו, לא הולך להפיק תכנית מתאר שכאלה, שכן אז לא יוכל להוציא צווי הריסה לכל מבנה פלסטיני באזור. ולכן, כל בור מים שנחפר, בא צבא ההגנה לישראל, ובאקט הגנתי לגמרי, סותם.

וכאשר, בסיוע של ארגוני סיוע, מגישים התושבים בקשה להיתרי בניה, דבר שבאורח רגיל הוא הרבה מעבר ליכולותיהם, פוסלים את הבקשות בטענות שהאחת יותר מופרכת מרעותה. כמו למשל, ששטח דיר העזים המוצע קטן מדי, ולכן מהווה סיכון תברואתי. או שהוא קרוב מדי למבני מגורים אחרים (ואלה אנשים שכבר מאות בשנים גרים יחד עם העזים באותה המערה…).

וישנו גם ה"שב"ם". ראשי תיבות של "שטח צבאי מיוחד". אלו שטחים הסמוכים להתנחלות, שמוכרזים אסורים בכניסה לפלסטינים. לא ברור מה גודלם, אך הם בדרך כלל גדולים מאד. הם לא מסומנים רשמית, וגבולם נקבע בפועל על ידי רכז הביטחון של ההתנחלות, מתנחל בעצמו, המורה לחיילים לאיזה שטחים הוא לא רוצה שפלסטינים יכנסו, כולל הפלסטינים שהקרקע שייכת להם, והמעבדים אותה למחייתם. זה הולך משהו כמו: "מאיפה שאני עומד עד איפה שאני רואה…".

ומה יעשו חקלאי סוסיה הפלסטינית כאשר בורות המים שלהם, ומטעי הזיתים שלהם, נמצאים לפתע בתוך שב"ם? אם לא יעבדו אותם במשך שלוש שנים, אזי, לפי סעיף דרקוני קטן מימיי הסולטאן הטורקי, אדמתם תהפוך רכוש הסולטן, או ממלא מקומו עלי אדמות, הממשל הצבאי. זו הרי השיטה הנקוטה בידי ממשלתנו להרחבה שיטתית של שטח ההתנחלויות. כל שלוש שנים, עוד טבעת היקפית של מאות ואלפי דונמים סביב כל התנחלות, אובדת לבעליה החוקיים הפלסטינים. שכן אלו, המנועים על ידי הצבא מלהיכנס לעבד אותה, ולכן לא מעבדים אותה, מאבדים את זכותם עליה, "כחוק" והיא הופכת "אדמות מדינה", מושג מופרך בפני עצמו, שכן חוקית זו לא מדינתנו שם, אבל בהקשר הזה, ברור מאליו ש"אדמות מדינה" מיועדות ליהודים בלבד.

שוב בעזרת ארגוני סיוע ועתירה לבג"ץ, השיב הממשל הצבאי ש"אין בעיה". על החקלאים רק לתאם כניסה אל בורות המים שלהם, וחייל יבוא ללוות אותם ולשמור עליהם מאלימות המתנחלים. אלא שהממשל מבקש לתאם את זה שבועיים מראש, וכאשר מגיע היום, משום מה אף פעם אין לממשל חיילים פנויים לבצע את המשימה. מה לעשות? יש אילוצים מבצעיים…כך שבג"ץ יכול לפסוק מה שהוא רוצה, בשטח, כפי שכבר ראינו באין ספור מקרים, קורה מה שקובעים המתנחלים.

ואחרון, ולא חביב במסכת ההתעללויות (אחרון לרשומה זו, לא לחקלאי סוסיה), הוא עניין כריתת עצי הזית. חקלאי סוסיה נאלצים לעמוד על הגבעה ממול ולראות בעיניים כלות איך מתנחלי סוסיה היהודים יורדים מההתנחלות היהודית שבראש הגבעה, אל מטעי הזיתים שלהם, שאותם טיפחו במשך שלושים שנה, ומתחילים לכרות אותם, לאור היום. לפלסטינים אסור להיכנס ל"שטח הצבאי המיוחד" ללא ליווי צבאי, והתיאום בין הצבא והמתנחלים עובד היטב – הממשל דואג שהחיילים לא יגיעו לפני שהמתנחלים גמרו לכרות את העצים.

במקרה של מטע הזיתים הספציפי הזה, בתמונה מעלה, הבחינו המתנחלים שקבוצה של תיירים גרמנים מסריטה בווידאו את מעלליהם מהכביש הסמוך, ולכן הפסיקו את העבודה אחרי שכרתו רק את השורות התחתונות של המטע. מאז, גם התושבים הצטיידו שמצלמות אותן קיבלו מארגון בצלם, וזה מציל את המטע, בינתיים.

על מה אני מתרעם? בעצם – על זה שמדינתי שולחת את צבאה לבצע מדיניות שלא נקבעה באורח דמוקרטי. לא זכור לי שהתקבלה החלטה לספח את יהודה ושומרון. אך בפועל, זו המדיניות שצה"ל והממשל הצבאי מיישמים, בפקודת ממשלת המתנחלים. הצבא שלי, בו שרתתי ובו משרתים בניי, הפך לצבא המתעלל באזרחים חפים מפשע בשרות מדינה אחרת, משיחית-יהודית שאני לא אזרח בעל זכות הצבעה בה. ואני לא רואה מה אני יכול לעשות בעניין אם אני נשאר כאן ובתוך כללי המשטר הדמוקרטי.

Advertisements

5 מחשבות על “זו ארצנו

  1. לפחות אתה כותב על זה וזה גם משהו בענן האדישות וההדחקה שאנחנו חיים בו.
    קשה ממש אפילו לקרוא על זה ואני מתאר לעצמי שלהיות שם ולראות את זה קשה עוד יותר. מה נהיה מאיתנו, עם של ניצולים שהפך להיות עם של משעבדים…. ואולי זה בעצם הגיוני ???? כמו שאומרים על ילדים שנוצלו מינית או הושפלו בילדותם שהם הופכים להיות מבוגרים שעושים לילדיהם את אותם דברים ???

    • אנחנו מתנהגים כאילו היותנו קרבנות השואה נותן לנו יתרת זכות אינסופית להפוך אחרים לקרבנות. לדעתי, כבר מיצינו את יתרת הזכות הזו, אם הייתה לנו בכלל, לפני הרבה שנים.

  2. בני, גם אלימות היא סוג של חינוך. חינוך רע. הפוגרומים והאנטישמיות והשואה הן "סדרת החינוך" שהולידה את הרעיון שהיהודים לא יכולים – וגם לא צריכים – לחיות בין הגויים. הקמת מדינת ישראל היא ניצחון הלאומיות על ההומאניזם. ניצחון האנטישמיות על הדמוקרטיה. ניצחון היאוש על התקווה.

    • אפשר לראות את הדברים כך, אך איכשהו, דור שני לשואה שכמותי, קשה לי להפסיק להיות ציוני. רק שאני מחכה שנפנים את היותנו עם ככל העמים, שלא צריך לאזכר את השואה כל רבע שעה כהצדקה לקיומו, אלא פשוט להיות עם ככל העמים.

  3. פינגבק: בחר לך חוק | דרכי עצים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s