ק.


קראתי בבלוג של אורן למדן על מסכת ההשפלות שהוא צריך לעבור בעבור הזכות ללמד את ילדי ישראל, תמורת עשירית השכר שהוא השתכר קודם כאחד מ"עבדי ההיי-טק" כביכול. אורן ואני עבדנו יחד באותו מקום עבודה ופרשנו בערך באותו הזמן. לשנינו לא היה רע שם, אבל רצינו לשנות משהו משמעותי בחיינו. למזלי, לא הייתי צריך לחוות את מה שהוא חווה מהסיבה הפשוטה שאני חסר את המניע האידאולוגי שיגרום לי להשקיע את זמני בחינוך נערי ישראל, כמוהו.

אבל מעט מעט הפכתי חשוף לנעשה בעולם האמנות ובתחום מדעי הרוח. המשותף לשני אלה ולמקצוע ההוראה, הוא שבכולם לא אתה עושה טובה למישהו כשאתה בא לעבודה ותורם את חלבך ודמך. אלא להפך – עושים לך טובה בכך שמאפשרים לך לעסוק במה שמוצג כגחמה שלך, כמשהו שאם אתה מתעקש להתעסק בו, אל תצפה שגם ישלמו לך על זה שכר הוגן. בטח ובטח שאל תצפה שגם יתייחסו אליך לנכס שיש לשמר.

אבסורדי שדווקא לעובדי ההי-טק, המתוגמלים היטב, שמקומות העבודה ברובם מתייחסים אליהם כמשאב חיוני להצלחתם ודואגים לשמר ולתחזק אותו בהתאם, קוראים "עבדים", בעוד שכל העוסקים בהוראה, אמנות, מדעי הרוח, מדעי החברה וכו' נחשבים "חופשיים"…

זה ניכר באינספור עלבונות קטנים, שהאנשים מבפנים כבר לא רואים. בזה שאל תצפה שישלמו לך על עבודתך המוצגת במוזיאון או גלריה כלשהי. שאל תצפה אפילו שיכסו את הוצאותיך. בזה שהאנשים המתפעלים את המקומות האלה רואים אותך כטרדן הבא רק להפריע את מנוחתם. בזה שהם עושים לך טובה באם יפתחו לך את הדלת המתאימה כדי שתוכל קצת יותר בקלות להגיע אל המקום שבו אתה צריך להציב (בעצמך כמובן) את עבודתך.  ראו למשל את הכתבה בעיתון הארץ היום, על דיוקן האמן כאיש עני.

אנקדוטה קטנה משבוע שעבר במוזיאון רמת גן (מבנה מקסים, אך כי מוזנח)

השומר בכניסה היה צריך לקפוץ לאן שהוא, באמצע היום. הוא יצא, נעל את המוזיאון, עלה על אופניו, וביקש מאחד האמנים המציגים במוזיאון, נקרא לו האזרח ק. שבמקרה יצא באותו הרגע, שישאר לעמוד בחוץ, ליד דלת המוזיאון הנעול עד שהוא חוזר. להגיד לאנשים שאולי במקרה יבואו, שהוא תכף חוזר, ויצא לו לדרכו, רכוב על אופניו. האמן, שיודע היטב שלא כדאי לו להסתכסך עם האיש, נשאר בלת בררה לעמוד ליד הדלת. גם הצעתו שהוא יחכה בתוך המוזיאון לא התקבלה. סצנת השפלה קלסית שפרנץ קפקא לא היה ממציא מוחשית ממנה.

דוגמה נוספת: עם הזמן שמתי לב שכמעט כל הפילוסופים המרצים בסמינר לפילוסופיה קונטיננטלית במכון הצרפתי בתל אביב (שם אני מתמיד זו השנה החמישית) לא מלמדים במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטה כלשהי. הם מפוזרים בחוגים למחשבת ישראל, חינוך, ספרות, מדע המדינה, מגדר, אמנות, סמינרים למורים ואיפה לא. הם נאלצו, נראה לי, לקחת כל משרה שהתפנתה איפה שהוא, לא בגלל שהם לא פילוסופים מצוינים, אלא בגלל שאין תקציבים ותקנים לפילוסופים. בגלל שתקנים להוראת הפילוסופיה זה לא נראה לאף אחד שקובע כמשהו ששווה להשקיע בו. (ואם כבר פותחים תקן, אז עדיף לפילוסופיה אנליטית). אוניברסיטאות יותר ויותר חושבות כלכלית, ורק מחפשות להציע תכניות פופוליסטיות שימשכו סטודנטים. אם משהו רוצה להיות דווקא פילוסוף? שיגיד תודה על כל משרה שיציעו לו, איפה שלא יהיה.

וזה רק מה שאני רואה במבט מבחוץ. באוניברסיטאות עצמן, אין לי ספק שאנשי מדעי הרוח חשים גם חשים על בשרם, באינסוף דרכים קטנות וגדולות, את חוסר האטרקטיביות הכלכלית של תחום עיסוקם, הנגזר לא מעט מההעדפה של סטודנטים, ללמוד נושאים ותחומים שבהם לא יבזו אותם כאשר יחפשו תעסוקה אחרי תום לימודיהם. שבהם יתאמצו לגייס אותם לעבודה, לשמר אותם ,לתגמל אותם ולתמרץ אותם על עבודה טובה.

יהיה חבל מאד אם בסופו של דבר יפיקו האוניברסיטאות רק מהנדסים ומתכנתים. אולי תשובה (חלקית ביותר) טמונה באנשים כמוני, העוברים באוניברסיטה פעם שנייה, בגיל מבוגר יחסית, ולא צריכים להיות מוטרדים מאפשרויות התעסוקה בתחום אותו הם לומדים להנאתם. לגבי התערבות המדינה באפליה מתקנת של תחומי הרוח והאמנות, אין לי תקוות גדולות. לבטח לא כאשר "לימון חומצת" מאיישת את תפקיד שר התרבות ושר החינוך חושב שתלמידי ישראל צריכים לעלות לרגל אל מועדון מעריצי ברוך גולדשטיין אשר בחברון.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “ק.

  1. פינגבק: תרבות | דרכי עצים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s