המשמרות המשומרות


הייתי צריך להיות שלושה ימים מלאים במוזיאון תל אביב, ואחרי שגמרתי לראות את כל התערוכות, התפניתי לבחון את זרם העוברים והשבים, לראות מיהם אותם ה"משמרים" עליהם מדבר היידגר ב"מקורה של יצירת האומנות".

ה"משמרים" של היידגר הם אלו שעבודת האמנות פועלת דרכם. שדרכם היא משנה את הדרך בה האנושות רואה את העולם. הם אלו שרואים וחווים את עבודת האומנות באופן כזה שהיא משפיעה עליהם ואחרי כן גם על החברה בה הם חיים ועל התרבות של אותה החברה. מה שהיידגר מכנה ה"מיפתח".

תנאי מספיק אם כי לא הכרחי לזה שעבודת אומנות תשפיע על מישהו, היא שצריך לראות אותה בפועל. אני מניח שיש אולי עבודות שמספיק לראות שיעתוק שלהן או תמונה. אך לא כך הם הדברים בעבודות כמו זו מטה, בה חשוב מאד קנה המידה, ורבות אחרות:

כדי שעבודת האומנות תשפיע על החברה, רצוי מאד שאלו שרואים אותה, ה"משמרים", יהיו חלק מהותי של החברה. חלק המעורה בשיג ושיח של אותה החברה. חלק שיש לו מה להשמיע, ושקולו נשמע. וזה מה שבדקתי בהתבונני בזרם העוברים והשבים במוזיאון, האם כך הם פני הדברים?

המשמרים הם, לפחות בממוצע, בעצם משַמרות. לבטח בימי חול. אותם המשַמרות, הן בעיקר קהל של משומרות, בנות שישים ושבעים. יש גבר בודד פה ושם ביניהן, בדרך כלל נשרך אחרי אשתו כשהוא נושא את תיקה – מנהג שממש קשה לי לראות, אגב.

כולן, עד האחרונה שבהן, צובעות את שערן. בחתך המבקרות במוזיאון בולט פחות צבע הגזר המזעזע השולט בקהלים אחרים, וגם הבלונד פחות מוחצן. רובן צובעות את שערן באיזה גוון חום בהיר ולא מוגדר, שדי ברור שלא היה צבע שערן בעבר, אלא פשוט נובע מתוך איזו השתדלות שלא למשוך תשומת לב. הן לא שמעו של זה ש"אפור הוא הבלונד החדש".

כולן נושאות בידיהן את אותם כיסאות חצובה מתקפלים שהמוזיאון מספק, ואותן הן מציבות במקום בו מורה להן המדריכה לעצור, אחרי שהן מבררות לאיזה כיוון עליהן להסתכל. הן זורמות דרך החללים בלי להבחין בין מדרגות, עבודות אומנות ושאר העצמים בחלל. הן לא נעצרות מיוזמתן ליד כלום, ועיניהן טחו מלהבחין – הן רק עוקבות אחרי הקבוצה, דואגות להישאר חלק מהנחיל.

הן במוזיאון כאך ורק כדי להעביר עוד יום, והן קהות מכדי שעבודת אומנות כלשהי תצליח אי פעם לגעת בהן. חבל שתשעים וחמש מכל מאה זוגות עיניים השוזפות את העבודות,שבמוזיאון, הן כאלה. אולי בגלריות הדברים הם אחרת. אולי במוזיאונים יותר קטנים, כמו זה בהרצליה, לא גוררים אנשים שאין להם חפץ בכך דרך התערוכות. לא מביאים אנשים לראות את הקליפה הנוצצת של המוזיאון (ובתל אביב, הקליפה אחלה) בתקווה שיפתחו עניין גם בתכולה. השאלה רק אם יש גם מספיק אחרים שיהיו נגישים באמת ובתמים לעבודות האומנות. אני לא בטוח.

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “המשמרות המשומרות

  1. אתה אולי שופט אותן קצת בחומרה – אבל נראה לי שזו בעיה מוכרת בכל ענפי האמנות: שהקהל הרחב לא תמיד מעריך את החלקים היותר איכותיים שבה. ובמקרה של אמנות מודרנית, זה מסתבך אפילו יותר, כי חלקים נכבדים ממנה אינם נגישים לקהל בלי הדרכה, והקהל מרגיש לא פעם אבוד בהם לגמרי. לכן הוא הולך בצייתנות בעקבות המדריך, ואינו מעז לחפש את מה שידבר אליו אישית.

  2. אולי אני שופט לחומרה, אבל הבעיה קיימת. אמנות מודרנית התרחקה מרוב הקהל עד כדי כל שרובו אף אינו מסוגל להבחין בקיומה, קל וחומר להיות מושפע ממנה באיזה שהוא אופן. היידגר ראה בהעדר המשמרים את מות האומנות.

    • ההבנה שלי בפילוסופיה (של היידגר ושל אחרים) היא פחות ממצומצמת – אבל אם תסכים לראות באמנות סוג של תקשורת, ואם אכן אתה מאמין, כפי שכתבת, שהאמנות המודרנית התרחקה מרוב הקהל (ולא להפך) – אז אולי, כדי להציל את עצמה ממוות, דווקא האמנות (ולא המשמרים) צריכה לעשות משהו בעניין?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s