Stolpersteine


לקיומן של ה Stolpersteine, "אבני נגף" בתרגום מילולי מגרמנית, התוודעתי די מזמן. אלו שלטים קטנים הממוקמים בתוך המדרכה ליד בתים רבים באירופה המאזכרים את שמות היהודים שגרו בבתים האלה, או בבתים שעמדו בכתובת הזו, עד שגורשו ונרצחו. חלק מהשלטים גם מאזכרים אחרים שגורשו, כמו למשל צוענים.

היזמה ל"אבני הנגף" האלה היא של אמן גרמני בשם Gunter Demnig, ואפשר לראות אותן בערים רבות בגרמניה ובעוד עשר ארצות אירופאיות. בסרט הדוקומנטרי "הדירה" שראיתי לא מזמן, מבקר עושה הסרט עם אמו בכתובת בה גרה לפני השואה בגרמניה, והם מגלים של את שמם על השלט לפני הבית.

היזמה אכן יפה, ונוגעת ללב. היא דרך צנועה אך ארוכת-משך לזכור ולהזכיר את המורשת היהודית הכל כך משמעותית של גרמניה בפרט, ואירופה בכלל.

נזכרתי ב"אבני הנגף" לפני שבוע כקיבלתי קובץ רשימות מסע של פרופסור אמריקאי, יהודי (במקרה) שלימד בחורף 2011 סמסטר באוניברסיטה שבאבו-דיס וגר באותו הזמן ברמאללה. באחת מהרשימות הוא מספר על ביקור אצל מכרים במערב ירושלים, יהודים, "המתעבים גם הם את הסיטואציה" כהגדרתו, חלקם אף סרבני מצפון. בקיצור – שמאלנים. בין האורחים היו שניים שחזרו מהמבורג, גרמניה,  "ניגפו"  שם באבני הנגף האלה וסיפרו על זה לנוכחים.

המארחת העירה שיש מקום אולי לשים שלטים מסוג זה גם ליד בתים בישראל, מהן גורשו משפחות פלסטיניות ב 1948. שתיקה לא נוחה השתררה בחדר.

למה בעצם? למה גם לי לא נוח לחשוב על זה? סיבה אחת: את המקבילה הזו, בין היהודים שגורשו מבתיהם באירופה, לפלסטינים שגורשו/הוברחו מבתיהם כאן, הצלחתי, כמו רובנו, להדחיק לא רע בכלל – עד עכשיו. אבל עצם העלאת האפשרות של שלטים המציינים את הפלסטינים שגורשו מכתובות ספציפיות בישראל, מקשה עלי להמשיך את פעולת ההדחקה הזו, ושווה לחקור את ההשוואה הזו ולראות מה אפשר ללמוד ממנה.

דווקא בגלל ש"זה לא אותו הדבר". דווקא בגלל שלא שלחנו את הפלסטינים כלפי מעלה דרך הארובה, אלא רק מזרחה. דווקא בגלל שזה היה במהלך מלחמה, שבה קיומנו כמדינה היה מוטל על כף המאזניים. דווקא בגלל שהמגורשים או צאצאיהם עדיין איתנו היום, חלקם תחת שלטוננו אפילו, או תחת כיבושנו.

בשורה התחתונה: האירופאים בכלל, והגרמנים, פולנים, סלובקים, אוקראינים וכן, גם הצרפתים וההולנדים שביצעו את העבודה בפועל, השיגו מה שהאירופאים רובם שאפו לו, גם אם שלא במוצהר – להיפטר מהמיעוט היהודי שבתוכם. שבעים שנה אחרי זה, זה כבר אירוע היסטורי מבחינתם. הם חיים בשלום עם המצב שנוצר, הם שילמו פיצויים לקורבנות, אפשר לעבור הלאה. הגיע זמן ההנצחה, ואפשר לבנות אנדרטאות, מוזיאונים לתרבות היהודית שהוכחדה בשואה, ולמקם אבני נגף ברחובות.

והם גם דאגו ששרידי הקרבנות לא יחזרו הביתה. אם על ידי פוגרום קטן פה ושם לאחר המלחמה, כמו בקילצה שבפולין, ואם על ידי עזרה בהקמת מדינת הלאום היהודי. ואם יש ליהודים מדינה, יכבדו וילכו אליה, ויעזבו אותנו במנוחה. אז פה ושם זולגים חזרה יהודים לאירופה, בעיקר מרוסיה אל מערב אירופה, אך המספרים קטנים מספיק בשביל שלא להטריד.

ואיפה אנחנו, שישים שנה אחרי? ב 1948, וגם קצת פחות ב 1967, פעלנו נמרצות כדי להתאים את המציאות בשטח לאתוס הציוני של "ארץ ללא אנשים לאנשים ללא ארץ". נכון, הייתה מלחמה. נכון, לא התחלנו בה. נכון, לא הייתה לנו פה מדינה לולא פעלנו כמו שפעלנו. אבל היו פה אנשים, והזזנו אותם מפה כדי שתהיה לנו מדינה משלנו. והפצע שפצענו עדיין פעור.

הסיבה ששלטי זיכרון כאלה לא הולכים להיות מותקנים ברחובותינו בעתיד הנראה לעין, היא שאנחנו לא השכלנו כמדינה, במהלך 65 השנים שחלפו, למצוא פתרון לבעיית הפליטים ורצוי,  פתרון מוסרי.

נכון, הדבר לא רק בידינו. אבל הוא כן בעיקר בידינו. ואחת הסיבות העיקריות לזה שאנחנו לא פותרים את בעיית הפליטים היא שאנחנו מדחיקים את הנושא. ואנחנו מדחיקים כי אנחנו כעם, מסרבים לקבל את האחריות ההיסטורית לגירוש הפלסטינים.  גם "סמולנים" מושבעים כמוני, המצדדים חד משמעית בהקמת מדינה פלסטינית, עובדים קשה כדי לשכוח את העובדה שמדינת ישראל לא הייתה ממש  ריקה כשהגענו.

המחשבה על "אבני נגף" כאלו במקומותינו, מבהירה לי ששלטי הנצחה כאלה יוכלו להיות כאן רק כאשר הנושא יהיה היסטוריה. והוא יהיה כזה רק כאשר ימצא לפליטים והמגורשים פתרון מוסרי וצודק, בהסדר בין העם היהודי כולו, לעם הפלסטיני כולו.

רק כשנוכל להיות בטוחים שהנעדרים, או צאצאיהם, לא יחזרו לבתים אלה. ספציפית או בכלל. לא יותר משהיהודים יחזרו אל בתיהם באירופה. רק כאשר תיפתר סוגיית זכות השיבה סופית. והפתרון יהיה לא על ידי כיפוף זרועות לרשות הפלסטינית ולתושביה הנמצאים תחת כיבוש, רק אז יהיה זה פתרון בר קיימא

ואם לנצל את ההשוואה לאירופה. הסיבה שרוב הניצולים היהודים לא חזרו לבתיהם בגרמניה, צרפת או הולנד, היא שהיהודים הפנימו שאירופה לא רוצה אותם בקרבה. שהם כן העדיפו לחיות במדינה משלהם, מדינה בה הם קובעים את החוקים ובה הם הרוב.  ואיזה סיבה יש לנו לחשוב שלא כך יהיה עם הפלסטינים? שאם תהיה להם מדינה משלהם, מדינה של ממש, שהם לא יעדיפו לחיות בה ולא לחזור לבתיהם ולהיות מיעוט במדינה בה ההמנון לא המנונם, הדגל לא דגלם, וחוקי ההגירה תפורים על פי מידת דת הרוב.

אין לי מושג האם באמת יכול להימצא פתרון כזה, איך ועל ידי מי. אבל עד אז, המחשבה על Stolpersteine במקומותינו, על "אבני נגף" ברחובותינו, הנושאים את שמות המשפחות הפלסטיניות שגרו כאן לפנינו, היא מטרידה ועוכרת מנוחה. היא עוכרת את מנוחתי עד כדי כך, שחשבתי שאעכיר גם את מנוחתם של קוראי הרשומה הזו. מצטער….

והפלסטינים, מה הם יכולים לעשות בעניין? לא הרבה בעולם האמתי. אבל בעולם הווירטואלי, כפי שהם עושים כשהם מעלים את מיקומי הכפרים הפלסטינים המושכחים והמחוקים ל google earth, כך הם יכולים גם להתקין Stolpersteine שכאלה בעולם הווירטואלי, ואפילו בלי הסכמת הצד הישראלי. הם יכולים לציין את שמות המשפחות באבני נגף וירטואליות, בשכבת מידע מעל הכתובות שבהן גרו, ב goole maps ו/או ב google earth. יתרונן של אבני נגף וירטואליות אלה הוא שאין צורך להיות פיזית במקום עצמו כדי לקרוא אותן, הן אינן דוהות ואינן מתבלות, ועלותן פחותה בהרבה.

כדי לספק את סוג האסוציאציה המרחבית שמספק שלט פיזי, נדרשת רק אפליקציית  augmented reality  בטלפון (החכם, ברור שחכם). זו תאחד את מידע המיקום מה GPS המובנה בטלפון עם התמונה מהמצלמה שבטלפון, אולי עם רכיב נוסף של זיהוי תמונה מתוך Google street view  וכך "תרכיב" (superimpose) את השלט הוירטואלי על תמונת המקום עצמו כאשר המשתמש נמצא במקום, כך שהשלט יראה "ממוקם פיזית" במקום אותו הוא מציין.

מודעות פרסומת

8 מחשבות על “Stolpersteine

  1. מסכים עם כל מילה. אני טוען כבר מזמן שהדרך להתפייסות, אם בכלל קיימת כזו, תהיה חייבת לעבור דרך לקיחת אחריות שלנו (לא בלעדית אבל אחריות) על ה"נכבה" של הפלשתינאים ואפילו הפיכת יום אבלם זה ליום אבל רשמי בצמוד ליום העצמאות שלנו… חחחח חזון אחרית הימים מחוויר ליד הפנטזיה הזו.

  2. גם לי נראה שלהנציח אפשר רק אחרי שהאירוע המדובר הפך להיסטוריה. נדמה לי שאצלנו זה עוד לא היסטוריה, אלא חלק מההווה.
    בקשר למה שהפלסטינים ירצו או לא ירצו צריך כמובן לשאול אותם – אבל יכול להיות שהקשר שלהם לאדמה יותר חזק מהדרישה שלהם לריבונות. כמו שיש, אגב, גם מתנחלים שלא יתנגדו לחיות תחת שלטון פלסטיני, ובלבד שיתנו להם להקים יישוב על אדמה שהם רואים אותה כמקודשת.

  3. להלן תגובה מקוראנו אשר מעבר לים, Jeff שחי גם זמן מה בגרמניה, ומספק זוית ראיה מעניינת משם:

    I found most of what you wrote persuasive. But a couple of things. I was interested in your comparison of the (Jewish) refugee situation in Europe after the war to that in Israel. I think both are connected, as was the much huger population "resettlement" after WWII. Tens of millions of people, or well over 10 million people at any rate, were uprooted and ended up living elsewhere (the majority being Germans and "ethnic" Germans, but millions of Ukranians, Poles, etc. as well). The overall situation was settled relatively quickly throughout Europe, often with family divisions (parts of some families on one side of the "Iron Curtain" and parts on others), and politically it remained a charged issue (for example in terms of the Vertriebene in Germany, those "driven" out of their homes, who remained a powerful political bloc. And there are still many repercussions today. I met a woman in Wroclaw (formerly Breslau, which underwent almost a 100% population shift after the war) who is Ukranian and a student in Wroclaw–her mother can come visit her, because she has Polish ancestry, but not her father, who doesn't (visa problems). But in general, the refugee camps didn't remain for very long, things are "settled," and you don't have people claiming a "right of return" and telling their children that someday they'll be able to return "home." In Israel and Palestine, I don't foresee any solution at all on the horizon. I had been under the impression that the "right of return" was mainly a bargaining chip for Palestinians, but now I'm less certain of that. The refugee camps are still in place, with tens of thousands of residents, and that's been a political decision, to keep up the demand and the illusion of a "return," and outside of the West Bank, to prevent the integration of Palestinians into the surrounding society. And all this supported by the UN and the international community as well. I don't know that the creation of a Palestinian state would solve the refugee issue, or would even be possible, because of that. To me, the idea of hundreds of thousands of Palestinians returning "home" to Israel is ridiculous–just as ridiculous as millions of Germans returning "home" to East Prussia (now mainly in Russia) or other parts of Eastern Europe. And I think a date to end the refugee camps might be a step in the right direction for the UN. But I don't know if there will ever be a Palestinian Authority "strong" enough to negotiate some sort of compensation for those "expelled" from Israel, but that would give up any (delusional, it seems to me) actual "right of return." Other people are living in those same spaces. The land is not "empty." There are plenty of Palestinians of course who acknowledge that, but politically I don't know that there's any will to really address that.

    There are plenty of websites about the villages where Palestinians came from, and with the history of what happened. I don't know if anyone has used Google Earth for that purpose, or not. Any interesting use of Google Earth for mapping earlier buildings, history, etc. is http://www.hypercities.com , a website founded by a prof. at UCLA, Todd Presner (with Berlin as the original city).

    When you talked about the comparison of Jews not returning to their homes in western Europe (and there weren't that many western European Jews who were sent to the camps and who survived, so it's a pretty small number), and then comparing them to Palestinians–were you suggesting that "Israeli Arabs" would want to move to Palestine, if an independent and viable Palestinian state were founded? I can't imagine that that would be the case, since I assume the standard of living would be much lower there than in Israel (and even for Arabs in Israel). But I could imagine an Israel government using the excuse of an independent Palestine as a reason for trying to expel Israel Arabs, or encouraging them to move "east."

    And as far as Jews from Germany, Holland, and France, returning "home" or not–my impression is that most of the French Jews (and by that, I mean Jews who were born in France, as opposed to ones who moved there in the 1930) did return to France, rather than going to Israel, the US, or elsewhere. I don't know about the Netherlands.

    There have been lots of debates in Germany about memorials, and especially around the Memorial to the Murdered Jews of Europe in Berlin (before it was built), with many, especially on the "left," saying that building such a memorial would make it easy to forget what had happened, and allow people to think of the history as resolved, over and done with, and nothing we [Germans] need to think about anymore. I don't agree with that, but that was a common opinion. In fact, monuments and Stoplersteine–at least in Berlin, which I'm familiar with–get people to think about the past in way or another, though often it's because of the mass of tourists visiting commemorative sites. In Israel today, given the current tensions, I'd think virtual memorials would be more conceivable than something engraved in the streets. As I think I mentioned to you when I saw you, the person (Mohammed) we spent the last day and half with when we were in the West Bank was from Kalonnia, which is today Mevassert Zion–the place we went to (where a cousin lives) almost immediately after we left Mohammed. So that struck me at the time.

  4. פינגבק: לא נוח לחשוב על זה | העוקץ

  5. גד,
    נתקלת באבן הנגף של הדמיון הפלסטי (אנשים לא גרים כבר איפה שגרו קודם) מפני שלא הבחנת בחוסר הדמיון המהותי בין שני המיקרים. ובנוגפך הפלת כמו אבני דומינו את חבריך להסתכלות (רציתי לכתוב עיוורון – אבל זה יכול למנוע מכמה את המשך הקריאה)

    אתה צודק שיש דמיון בין שני המקרים – *בשניהם* ניסו להשמיד יהודים, וכאן נגמר הדמיון.
    אם הפתרון לקונפליקט הישראלי-ערבי, הוא ריצוף הארץ (ארץ ישראל) בלבני ברונזה, אני הראשון שאתמוך בכך.

    אריאל

  6. למדתי לקרוא, רק בכדי שאוכל לקרוא אותך (לקרוא זה ב 'א' או ב 'ע'?)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s