Freeze


מאמר שקראתי לא מזמן (ושאני לא מצליח להיזכר מהו ומי כתב אותו) גורס שמהות הקולנוע מתמצה בזה שהתמונות חולפות אחת אחרי השנייה בלי לתת לנו אפשרות לעצור ולחשוב. שהתמונות הבאות כבר מגיעות ודורשות את תשומת ליבנו  (הרגעית), כמו הזמן ההולך רק בכוון אחד ולא עוצר לרגע. וכך, הקולנוע יכול לשכנע אותנו בצורה הרבה יותר קלה מכל מדיום תקשורתי אחר. אנו מעכלים את המסרים בזה אחר זה בלי שתהיה לנו הזדמנות לעצור לרפלקסיה, בלי אפשרות לפתח אי-אמון.

כנראה שאני לא מגלה פה גדולות ונצורות, אבל מעט מאד מהסרטים הנצפים היום, נצפים ללא עצירה. מדגם לא מייצג שעשיתי מרמז שיותר מ 90% מהסרטים הנצפים, לבטח על ידי בני 30 ומטה, נצפים על פלטפורמות שבהן אפשר לעצור את הסרט בכל רגע נתון. על מסך המחשב האישי, הטלפון החכם, מחשב הלוח, הטלוויזיה דרך ממיר מקליט שבו אפשר להקליט ולדחות את הצפייה, לעצור את השידור ולחדש אותו אחרי קפיצה קטנה לשרותים או למקרר. וגם עוד קצת מ DVD (שמתם לב איך נעלמו כל המקומות שהשכירו סרטים?).

ואם לא הבנו משהו (מה לעשות – לא לכל הסרטים ברשת יש כתוביות בעברית), תמיד אפשר להחזיר ולראות שוב. או אם זה קטע משעמם, אפשר להריץ קדימה מהר יותר, לפעמים אפילו כאשר הקול עדיין נשמע טבעי, למרות המהירות המואצת. אפשר לראות חצי סרט עכשיו, וחצי שני שש שעות אחרי כן, אחרי שנאדאל ודיוקוביץ יגמרו לכתוש אחד את השני באליפות אוסטרליה הפתוחה. ואפשר לספק לסרט גם סוף אלטרנטיבי – לחתוך החוצה ממנו מתי שנמאס לנו ממנו, לפני התפנית הלא סבירה בעליל בעלילה שתספק את הסוף הטוב שסרט אמריקאי חייב לנפק.

אז מה זה אומר על המדיום הקולנועי של היום? ברמה הבסיסית ביותר, הצפייה בקולנוע היא הרבה פחות אשלייתית, עם הרבה יותר מקום לביקורת. האם זה הופך את החוויה לפחות חזקה? אין לי ספק שכן. כל המניפולציות הזולות האלה, שתמיד עבדו עלינו כה טוב, נראה שדי אבד עליהן הכלח (מה זה בדיוק כלח? אין איש יודע…).

האם זה ישנה את האופן שבו עושים סרטים? אני חושד שזה כבר משנה. יש לא מעט סרטים מהשנים האחרונות שלעצור אותם ולהרהר בהם עושה להם רק טוב. סרטים של כריסטופר נולאן כמו למשל memento ו  inception נעשו אני חושד מתוך מודעות למצבו העכשווי של המדיום הקולנועי. האם זה אומר שאנחנו הולכים לראות סרטים טובים יותר? סרטים שלא יתבססו רק על זה ששטף התמונות הבלתי ניתן לעצירה יקטין את האפשרות שמופרכותם תעלה אל פני השטח ותעצבן אותנו עד כדי כך שלא נרצה להישאר?

גם סרטים שהפכו לקאלט, מענג לראות בפורמט הניתן לשליטה. לראות את אותה הרפליקה שוב ושוב בסוג של התענגות עודפת. כמו למשל זו (מישהו מזהה?)

Holden: You're in a desert, walking along in the sand, when all of a sudden you look down…
Leon: What one?
Holden: What?
Leon: What desert?
Holden: It doesn't make any difference what desert, it's completely hypothetical.
Leon: But, how come I'd be there?
Holden: Maybe you're fed up. Maybe you want to be by yourself. Who knows? You look down and see a tortoise, Leon. It's crawling toward you…
Leon: Tortoise? What's that?

בשנים הראשונות של ה"לייזר דיסק", אותם הדיסקים המוקדמים, גדולי הקוטר עליהם אפשר היה להפיץ סרטים, החשיבה הייתה שהמדיום ישנה את הקולנוע באופן מהותי. אחד הכיוונים שבזמנו נראו כמבטיחים היה ריבוי עלילות וריבוי סופים, אפשרות לצופה להיות אינטראקטיבי עם העלילה, לקבל החלטות במהלך הצפייה ולבחור מסלולים שונים בתוך עץ של נרטיבים.

זה אכן קרה, רק לא בקולנוע. זה קרה במשחקי מחשב, שהטובים שבהם נעשים בתקציבים שאינם נופלים מאלה של סרטי קולנוע, עם צוות גדול של מעצבים, תסריטאים, אנשי סאונד ומלחיני פס קול. לרבים מהמשחקים יש איכויות "קולנועיות" לא מבוטלות. חבל רק שהעלילה של רובם מתרכזת בתחום צר למדי של תבניות המכוונות לקהל יעד מאד ספציפי, שאני לא נמנה עליו. אבל אולי משחק המחשב הם הם הקולנוע העתידי. אולי יתפתחו ז'אנרים נוספים של משחקי מחשב שיכוונו לקהל יותר רחב ויהיה להם קצת יותר משקל סגולי.

למה זה לא קרה בקולנוע? נראה לי שפשוט קשה מדי לכתוב תסריט משכנע בצורה כזאת.  יתכן גם שזה קשור להעדר תמריץ כלכלי, לזה שעדיין, חלק לא מבוטל מהכנסות מפיקי הסרטים הוא באולמות הקולנוע. שהם לא רואים הרבה רווח מהקהל הצופה בסרטים שלהם אחרי שהוריד אותם ממפרץ הפיראטים בעזרת BitTorrent, ולכן אין להם מספיק מוטיבציה לכוון לאופני הצפייה היותר אינטראקטיביים.  האפשרות הראשונה, הקושי לייצר תסריט מתפצל, נראית לי דווקא זו היותר סבירה. אבל אולי, אם הייתה אפשרות להרוויח יותר כסף מצפיות חוזרות ונשנות בסרט, (to monetize) היו המפיקים מאפשרים בו ריבוי עלילות, מה שללא ספק היה מגדיל את מספר הצפיות בכל סרט.

איך עוד תשפיע הצפייה המקוטעת, ההולכת קדימה ואחורה בזמן, הנעצרת ואולי יוצאת באמצע, על העשייה הקולנועית? אולי על ידי עלילות שלא יאפשרו לך להפסיק או לעצור? הסדרה 24 היא דוגמה טובה לסוג עלילה כזה. דקה בסדרה היא דקה במציאות, ואין דקה בה לא קורה משהו. אתה לא מרשה לעצמך לעצור, כי זה כאילו עצרת את המציאות עצמה. אבל הפרסומות בשידור החי ברשת FOX כה פוגמות בחוויית הצפייה שיש לא מעטים הדוחים בשעה את הצפייה לעומת שעת השידור, רק כדי שיוכלו לדלג על ההפרעות האלה. והנה דוגמה בה השליטה בזרם התמונות מעצימה את החוויה הקולנועית ולא גורעת ממנה.

לא חושב שמיציתי את הנושא, אבל כנראה שכן מיציתי את רוחב היריעה הרצוי של רשומה בבלוג. אז אולי עדיף שאחזור לזה בעתיד. אם אני מתיימר לדרוש מהקולנוע להבין את המדיום בו הוא חי בפועל, כדאי שאולי אבין גם אני את המדיום בו אני חי, של רשומות שיקראו רק אם אין צורך ללחוץ על page down  כדי לקרוא את כולן.

בכל מקרה – האינרציה האדירה שיש לתעשיית הקולנוע גורמת לה להגיב מאד לאט לאופן בו המוצרים שלה נצרכים, כך שרוב הקולנוע שעדיין נעשה ממש לא הפנים את הכוח שבידי הצופה לעצור, לחשוב, ולהמשיך – או לא. כשהקולנוע כן יפנים את השינוי, אני חושב שבממוצע, נראה סרטים יותר טובים.

האם זו חשיבה "מודרניסטית" שאבד עליה הכלח? אמונה תמימה ביכולת הטכנולוגיה לשפר את חיינו? אולי.

עוד רשימות על צילום כאן

מודעות פרסומת

להשארת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s