פנורמות


תקציר: צילום דיגיטלי של היום מפשט מאד הפקת צילומים פנורמיים, אלא שאין באמת דרך טובה לצפות בהן על מסך המחשב או הטלוויזיה. צריך שעוד משהו יקרה, שיחזיר לזירה את הצוואר שלנו, שבעולם האמתי יש לו תפקיד חשוב בראיה פנורמית, כך שישמש אותנו גם בראיה פנורמית של צילומים.

הסיפור הארוך: ביולי השנה, חזרתי להיות "צלם רציני". קניתי ביד 2 גוף משומש של מצלמת SLR דיגיטלית  עבור עדשות המינולטה הוותיקות, אך המצוינות עדיין שלי. השפיע עלי לחץ פסיכולוגי של ידידי מיקי שלמד צילום ו"ירד" עלי על חוסר רצינותי בהשקעת כספים כבדים בציוד צילום, עד שנשברתי וחזרתי לעולם מצלמות הרפלקס.  תרם להחלטה גם הטיול המשפחתי המתוכנן לנורווגיה, ארץ הידועה בנופיה הפוטוגניים ובעלות הגבוהה של טיולים בה. הרי אם כל כך יפה שם כפי שאומרים, וכל כך יקר, אז חייבים גם לקנות מצלמה יקרה, כדי שנוכל להסתכל שוב ושוב באותם נופים מרהיבים, וכך להוזיל את המחיר הממוצע של כל צפייה..

המצלמה, A55 מתוצרת סוני, היא מצלמת SLT, לא SLR. לא single lens reflex אלא single lens transparent. למצלמה יש מראה, אלא שזו לא עולה ויורדת עם כל צילום כמו מצלמת SLR אלא קבועה במקומה. היא מעבירה חלק קטן מהאור למעלה אל חיישני המיקוד ומאפשרת מיקוד מהיר על ידי Phase Detection ואת רוב האור היא מעבירה על החיישן הקולט את התמונה. תוצאת לוואי של הטכנולוגיה – קצב צילום ברצף מהיר הרבה יותר.

סוני, שלא נהנית מאותו המוניטין שיש לקנון וניקון, צריכה לבדל את עצמה. גם על ידי מחיר נמוך יותר (החיישן ב A55 זהה לזה של הניקון D7000 היקרה בהרבה) וגם על ידי מתן תכונות נוספות למצלמות שלה, כמו למשל GPS, מסך אחורי בעל ציר, ועוד. ב A55 סוני גם מינפה את קצב הצילום המהיר כדי לספק תכונות כמו HDR עליהן כתבתי במחשבות על הצילום, ויכולת  לצלם פנורמות.

צילומים פנורמיים, פנורמות בקיצור, הקסימו אותי מאז ומתמיד, במיוחד בצילומי נוף. תמיד היה לי קשה לוותר על חלק מהנוף ולחתוך החוצה רק גזרה שלו. כאשר אתה עומד על שפת הגראנד קניון, ומסתכל ימינה ושמאלה, יש לפחות 180 מעלות של נוף מדהים מסביבך, ורוחב היריעה הזה הוא מרכיב מהותי בחוויה, אז איך לוותר עליו? וכשאתה עומד בקצה מקום כמו ה skywalk שבגרנד קניון (בתמונה מטה), והפנורמה סביבך היא כמעט 360 מעלות, אז על מה תוותר? אז מצלמים פנורמה.

כשעוד צילמתי בפילם, הפקתי פנורמות פשוטות על ידי צילום מספר תמונות בעדשה רחבת זוית, הדפסת הפס האופקי האמצעי שלהן (בעצמי), והדבקת הניירות המודפסים יחד על רקע קשיח.  למרות חיבתי העזה לפנורמות מעולם לא השקעתי במצלמת פנורמות של סרטי 35 מ"מ  בעלת עדשה מסתובבת. כמו widelux או horizon.

בימי הצילום בפילם, היה אמנם יותר קשה להפיק פנורמות מאשר בעידן הדיגיטלי, אך באורח פרדוקסלי, היה הרבה יותר קל להציג אותן. נכון שהן לא נכנסו לאלבום תמונות, אך למסגר ולתלות היה קל.

ועכשיו, יש לי את המצלמה הדיגיטלית, שכל מה שאני צריך לעשות בה הוא לסרוק את האופק תוך שאני מחזיק את האצבע על כפתור הצילום ושומר על סריקה אופקית פחות או יותר. המצלמה מצלמת כמה תמונות ברצף תוך כדי סריקה, וכבר במצלמה "תופרת" אותן אחת אל השנייה ויוצרת פנורמה מושלמת.  ואני מגלה שאני מפיק עכשיו הרבה יותר פנורמות, הרבה יותר בקלות, אך אין לי כל כך מה לעשות איתן.

נכון שגם תמונות שצולמו דיגיטלית אפשר להדפיס ולתלות, אבל מי בכלל עוד מדפיס? רוב התמונות היום מוצגות על מסך של מחשב, ולזה יש יחס קבוע של אורך לרוחב, 16X9 במקרה הטוב. להציג עליו פנורמה רחבה מתרגם לפס צר מואר באמצע המסך, והרבה שחור מעל ומתחת.

באופן כללי, הצגת צילומים על מסך מחשב "הורגת" את הצוואר. אין לו לצוואר יותר תפקיד בהתבוננות בעולם. כדי לראות את העולם המיוצג על המסך, כל המסך, אין יותר צורך להזיז את הצוואר, רק את העיניים, מעט. גם כאשר מוצגת פנורמה. אין בכך מן הרבותה כאשר מדובר בצילום רגיל, אבל בפנורמה זה אמור היה להיות מהות הדבר, אותה פעולת סריקה ימינה – שמאלה של הראש כדי לקלוט "מבט פנורמי". וזה מת.

היכולת הטכנית לאפשר לצוואר לשוב ולהיות איבר תפקודי בראיה פנורמית, גם של צילומים פנורמיים המוצגים על מסך המחשב, קיימת. למשל, אם המצלמה המותקנת במכסה של כל מחשב נייד הייתה עוקבת אחרי תנועת ראשי, ומתרגמת כל תזוזה קלה של הראש לגלילה על המסך בכוון המתאים של הצילום הפנורמי, המוצג כך שהוא תופס את כל גובה המסך וחורג בהרבה מרחבו, היה אפשר לחוות פנורמות על מסך המחשב בצורה שמדמה את זו של ראיה פנורמית במציאות. לא נראה לי ממש קשה לעשות את זה. צריך רק שיהיו מספיק חובבי פנורמות כדי שזה יקרה.

בציור, פנורמות היו "הדבר" בסוף המאה ה19, במסגרת מלחמת המאסף של הציור בצילום, ובמאמציו האחרונים להתעלות מעל הצילום ביכולתו לתת הדמיה יותר טובה של העולם. וכך הופיעו הדיורמות והפנורמות במקומות העשויים לדבר, כמו זו של רומא, מעשי ידי  Alexander von Wagner ו Josef Bühlmann מ 1886. אליהם באו אנשים לראות פנורמות, כמו שהיום הם באים לקולנוע (אלו שעוד באים) לראות תמונות נעות במקום העשוי לדבר. גם היום יש עדיין פנורמות מצוירות, חלקן ענקיות, כמו זו בתמונה מטה, המתארת את רומא במאה הרביעית. אורכה 107 מטרים וגובהה 27 והיא מעשי ידי האמן הגרמני Yadegar Asisi. 

גם בגלויות דואר יש משום מה עדנה לפנורמות, כמו למשל דוכן הגלויות הפנורמיות הזה באוניברסיטת חיפה. לא ברור לי אם אפשר באמת לשלוח אותן בדואר רגיל. כנראה שכן.

נכון שיש מקומות בהן כן יש שימוש "טבעי" לפנורמות, כמו למשל ה banner עם צמד הכבשים בראש הבלוג הזה. גם תמונות בתוך הבלוג חיות טוב עם הפורמט הפנורמי, שכן כך אין העין מתעכבת לזמן רב לפני שהיא מוצאת את המשך הטקסט, כמו למשל זו' של פיתול בנהר ה mosel. כבר סיבה טובה לכתוב את הרשומה הזו, לא? הזדמנות להשתמש בחלק מצילומי הפנורמה שיש לי…

אבל בחזרה לצילום הדיגיטלי: על ה CD שצורף לאחת המצלמות הדיגיטליות הראשונות שלי, שבדרך כלל אני מתעלם ממנו, מצאתי תוכנה של קנון בשם photostitich, שכשמה כן היא: היא "תופרת" יחדיו מספר תמונות. מוצאת את המקומות המשותפים, מעלימה את החלקים החופפים המיותרים, ומייצרת תמונה אחת רחבה מאוד, או גבוהה מאוד. היה צריך לתת לה את התמונות לפי הסדר, והיא משם כבר הסתדרה. מאוחר יותר עברתי לתוכנה הניתנת להורדה ברשת בשם autostitch. לזו כבר אין צורך להזין את התמונות לפי סדר, ויש הרבה יותר שליטה. אני ממליץ…

מה שהתכנות האלה עושות מתבסס על אלגוריתם בשם Scale-invariant feature transform  או SIFT המוצא "אתרים" בתמונות. כאלה המאפשרים להשוות בין תמונות שונות שיש ביניהן חפיפה. לא מאד קשה לביצוע כיום, ומהווה את הבסיס גם למיזוג תמונות הגולשים את תוך streetview של google, אלא ששם תמונות של גולשים שונים מצורפות יחד ליצירת מודל תלת ממדי של המרחב. אך על כך, ברשומה עתידית (בלי נדר).

מה שהתוכנות האלה לא עושות, הוא לעזור לך לצלם את התמונות הפנורמיות. אבל היום מצלמות עושות גם את זה. המצלמות הקומפקטיות של פנסוניק (שאני חובב גדול שלהן) כמו ה ZS7 וה ZS10 (יש בהן גם GPS והן מסמנות בגוף התמונה איפה היא צולמה. אדיר!) מסייעות לצלם פנורמה. אחרי כל תמונה בסדרה שתרכיב את הפנורמה, הם מציגות על רקע התמונה הבאה את קו המתאר (קו האופק בדרך כלל) של התמונה הקודמת בסדרה, וכך מסייעות לך למקם את התמונות נכון כך שקו האופק יתלכד ויהיה מינימום הדרוש של חפיפה בין התמונות. וזה סבבה.

אך עוד יותר סבבה היא התכונה במצלמת הרפלקס שלי, עליה סיפרתי מעלה. ה A55 של סוני תופרת יחדיו את התמונות כבר במצלמה, תוך כדי תנועה, וגם יש לה GPS מובנה שמסמן איפה צולמה כל תמונה. נכון, היא מצלמת רק פנורמות אופקיות, אך סיבוב קל של המצלמה ב 90 מעלות פותר גם את זה.

היום יש כבר מצלמות המסמנות בתוך התמונה לא רק איפה צולם הצילום, אלא גם את הכיוון אליו כוונה המצלמה, והגובה בו היא צולמה. נחמד, אך קצת פחות רלוונטי לפנורמות. אצטרך תירוץ יותר משכנע לקנות עוד מצלמה, אולי מצלמה המצלמת גם מתחת למים, כמו הפנסוניק TS3?  מה לגבי כל קשת המעלות הנמתחת אל מתחת לקו האופק? מתחת לפני השטח קשה לצלם (כי "יש מבוכה ומתח") אך מתחת לפני המים? מתחת למים יש אינספור צירים שסביבם אפשר להסתובב ולצלם צילומים פנורמיים. אפשר אפילו לצלם פנורמות בשלושה ממדים. רק צריך להתחיל לחשוב בקואורדינטת פולריות במקום קרטזיות…ומחשבה אחרונה על פנורמות: רואים בהן כל כך הרבה! עד 360 מעלות אפילו. אבל דבר אחד אף פעם לא יראו בהן – את הצלם.

עוד רשומות בנושאי צילום

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “פנורמות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s