מחשבות על הצילום


אם בתחילת דרכו ניסה הצילום לחקות את הציור, (עד שהפנים שהוא מדיום מסוג אחר והפסיק) הרי הציור בתורו ניסה להתחמק מתחרות עם הצילום על ידי בריחה מציור פיגורטיבי. עוד על ההשפעות ההדדיות בין ציור וצילום אצל ולטר בנימין ב"יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" , אצל רוזלינד קראוס ב"מרחבי השיח של הצילום", אצל רולן בארת ב"מחשבות על הצילום" ועוד ועוד.

כאשר ציור פיגורטיבי חזר להיות לגיטימי, זה היה בידי ציירים שהדמיות המציאות עליהן גדלו היו צילומים, והם מציירים ציורים המראים את העולם כפי שמצלמה הייתה מראה אותו. למשל – עומק חדות מוגבל, תוצר לוואי בלתי נמנע של מבנה המצלמה, או השטחת הפרספקטיבה באופן המחקה צילום בעדשת טלהפוטו או העצמה מלאכותית של פרספקטיבה בציור המראה את העולם כאילו צולם בעדשה רחבת זווית, אולי אף עדשת עין דג.

יש גם את סוג ההשפעות על הציור של תחילת הצילום הדיגיטלי, כמו הפיסקליזציה (pixelization) של הצילום ברזולוציה נמוכה שהפך כלי לביטוי אצל ציירים כמו Chuck Close ודגנית ברסט, כמו שהגרעיניות של צילומי פילם השפיע על אופן הציור של ציירים לפניהם.והשפעה של הדפסה צילומית באיכות ירודה בעיתונים, ע"י dithering  שתורגמה לצורת הבעה ציורית על ידי אמנים כמו רוי ליכטנשטיין. 

אבל, כאשר יקום דור  שלא ראה יותר מדי תמונות ברזולוציה נמוכה, או צילומים בעיתון ב dithering, אזי גם הצופים לא יבינו מה הקטע, וגם אמנים לא ינסו לשכפל את אופן הייצוג הזה. הוא פשוט לא יהיה מוכר להם. לא כך יהיה איך שהם "רואים" את העולם שאותו הם מציירים.

בשנים האחרונות, עם המעבר לצילום דיגיטלי, יש יותר ויותר צילומים שהטווח הדינמי שלהם מוגבל, שבהם אין את כל תחום עוצמות האור, מכהים מאד לבהירים מאד. זוהי תוצאה בלתי נמנעת של צילום בחיישן CCD אם MOS. לעומת סרטי נגטיב של שנים עברו, התחום הדינמי בצילומים של היום הצטמצם בצורה דרסטית. בעבר, אפילו לסרטי השקופיות היה תחום דינמי גדול בהרבה מזה הדיגיטלי, גם למי שלאו דווקא  צילם ב kodackchrom 25 ASA  או Fujichrom Provia 50 ASA.

האם כבר התחיל התחום הדינמי המוגבל להשפיע על איך שציירים מציירים? הוא לבטח משפיע על אלו המציירים מתוך צילום, שכבר יהיה דיגיטלי מן הסתם. לגבי השאר – האם כבר התרגלנו כולנו לראות את המציאות בעינים של צילום דיגיטלי ולצייר בהתאם? האם ציירים מתחילים להגביל את התחום הדינמי בציורים שלהם כדי לחקות באורח לא מודע את האפקט של צילום דיגיטלי? אני לא יודע. כנראה שכן, אך אין עדיין מספיק מרחק של זמן לפסוק בעניין. אולי התמונה הזו, של גרהרד ריכטר היא הדגמה

ועכשיו יש התפתחויות בצילום הדיגיטלי שעתידות לטלטל מחדש את המשטר החזותי הזה. התפתחויות אלו נגרמות על ידי שילוב של מעבדי תמונה חזקים יותר במצלמות ללא מראה. אסביר.

אפשר להשיג עומק חדות גדול יותר, או אף אינסופי, על ידי שילוב של מספר חשיפות שבכל אחת מהם המיקוד הוא למרחק אחר, כך שבמספר קטן של תמונות אפשר למצוא כל אחד מחלקי התמונה, איפה שהוא, ממוקדים. אפשר לקרוא לטכניקה הזו focus bracketing. תוכנות של היום כבר יודעות למצוא את החלק הממוקד בכל אחד מהתמונות ולמזג את התמונות לתמונה אחת שבה הכל בפוקוס. מהקרוב ביותר עד הרחוק ביותר.

למעשה, אפשר להשיג את אותו אפקט גם בתמונה אחת, אם סוגרים צמצם, ממקדים את המצלמה למרחק ההיפר-פוקלי (המרחק שממקסם את המרחק שנמצא בפוקוס)  ואז הכל בפוקוס חוץ ממה שממש קרוב למצלמה. ואם דואגים שלא יהיה שום דבר ממש קרוב למצלמה במסגרת, הכל "בפוקוס". דע עקה, שמעטים יודעים בכלל מהו המרחק ההיפר-פוקלי, כדי שתחום המיקוד יהיה מעשי יש לסגור צמצם מאד – מה שמגביל את סוג הצילומים לכאלו שניתן לצלם בחצובה או בתנאי אור ממש טובים. במצלמות דיגיטליות של היום אפילו ממש נדיר למצוא צמצמים ממש קטנים כמו 16 או 22. כנראה בגלל שהצמצם כה קטן פיזית.

אבל נחזור לעולם האמתי. הדרך שבה המציאות מיוצגת ברוב הצילומים, ולא רק באלו של מעט צלמי סטודיו דקדקנים היא זו שעם הזמן תשפיע על הדרך שבה ציירים מציירים. וכדי שרוב בצילומים יהיו מהסוג שבו הכל בפוקוס, הדברים צריכים להיות פשוטים להשגה, כמעט אוטומטיים.

לרוב הצלמים, אופציה הרבה יותר אטרקטיבית היא שהמצלמה תצלם ברצף מספר תמונות, כאשר היא משנה את הפוקוס בכל אחת מהן, כך שהיא מפיקה סדרת תמונות שאפשר למזג לאחת עם פוקוס מושלם. וזה הולך לקרות. ביותר ויותר מצלמות דיגיטליות אפשר לצלם מספר תמונות ברצף בקצב מהיר. במצלמות דיגיטליות ללא מראה (המגבילה את קצב הצילום) או עם מראה קבועה (כמו בזו שלי) אפשר לצלם רצף מאד מהיר של 3-4 תמונות. למה חשובה מהירות הרצף? כדי שהאובייקטים בתמונה יישארו באותו מקום בכל התמונות ויהיה אפשר למזג אותן בקלות יחסית.

ולמה חשוב מעבד מהיר במצלמה? כי גם כשאפשר למזג את רצף התמונות במחשב לאחר מעשה, רוב הצלמים לא יעשו זאת. אבל אם המעבד שבמצלמה מספיק חזק לעשות זאת בעצמו, deus ex machina, והתמונות כבר יצאו מן המצלמה ממוקדות בכל מרחק ומרחק, אזי נתחיל לראות יותר ויותר תמונות עם עומק חדות לא מוגבל. המושג "עומק חדות" ישכח כמו מדי האור מסלניום. תוך כמה שנים נעבור תהליך של "טבעון". ויראה לנו טבעי שבצילומים, הכול בפוקוס. ואז תוך כמה שנים, יהיה לציירים טבעי לצייר את העולם כפי שהם רואים אותו בצילומים, כשכולו בפוקוס. למעשה, כמו שהעין שלנו רואה. ואז נשלים את המעגל, והציור יחזור לאן שהוא היה לפני שהצילום הופיע בסביבה. לפחות מבחינה זו – של מה בפוקוס ומה לא.

וזה המעגל: ציור עם עומק חדות אינסופי  –> צילום עם עומק חדות מוגבל –> ציור עם עומק חדות מוגבל –> צילום עם עומק חדות אינסופי –> ציור עם עומק חדות אינסופי

את אותו המעגל נראה כנראה בהקשר לתחום הדינמי המוגבל של צילומים דיגיטליים. טכניקות צילום דיגיטלי חדשות מבטיחות לנו תמונות בעלות תחום דינמי גדול מאד. טכניקה הנקראת (HDR (high dynamic range  ממזגת מספר צילומים שצולמו ברצף של אותו ה frame אך בחשיפות שונות (exposure bracketing) כדי לקבל תמוה שבה הכל חשוף כיאות. מהצללים הכהים ביותר ועד המיבהקים (highlights) הבהירים ביותר. כמו לדוגמה התמונה מטה של הדר הכרמל, שעדן אוריון העלה לפייסבוק.

אז, כמו במקרה של עומק חדות, העלמות הארטיפקט (של תחום דינמי מוגבל) מצילומים, יעלים אותו בהמשך גם מעולם הציור. זה כמובן במידה והשפעת הארטיפקט הספציפי הזה כבר חלחלה לעולם הציור – כפי שאני חושד שכבר קרה, אך לא יכול להוכיח בלי מחקר יותר רציני. בניגוד לאנשים כמו בנימין או בארת, אני לא בטוח ביכולתי להסיק מסקנות רחבות היקף מקבוצת מדגם מצומצמת של ציורים שיצא לי לראות.

זה המעגל השני: ציור עם תחום דינמי גדול  –> צילום עם תחום דינמי מוגבל  –> ציור עם תחום דינמי מוגבל
–> צילום עם תחום דינמי גדול –> בחזרה לציור עם תחום דינמי גדול. מעגל שאך נפתח וכבר הולך להסגר.

מה שמשותף לשתי הטכנולוגיות שתיארתי למעלה, הוא ששתיהן יוצרות תמונות שלא מייצגות שום רגע ספציפי בזמן ("זה היה שם, בזמן ההוא" – כפי שרולן בארת גורס שהוא הוא מהותו של הצילום). בתמונה הסופית יש חלקים שצולמו בזמנים שונים, גם אם מאד קרובים זה לזה. מבחינת ה"אמת" שהצילום מייצג, עצם קיום הפער הזמני בין פיקסלים שונים בתמונה הסופית הוא הקובע. לא בעולם האמתי כמובן. לרוב הצופים, גם אם היו מסוגלים להבחין, לא היה אכפת.

ואלו בסך הכל תמונות שהופקו על ידי תוכנה "אדישה" . אדישה לתרבות האנושית. נכון שמיקוד מדויק וחשיפה נכונה גם הם "התניה", אך לא ממש התניה של תרבות ספציפית (רוצה לומר – מערבית). לעומת זאת, תמונות שהופקו על ידי תוכנה כמו זו שראיתי במעבדות המחקר של מיקרוסופט (שאיני בטוח באם הפכו למוצר מסחרי) שבהן מספר תמונות שצולמו ברצף ממוזגות לאחת, כך שכל אחד מהמצולמים נלקח מתמונה בה הוא מחייך (ועיניו אינן עצומות) , תמונות מסוג זה הן יותר תלויות תרבות, יותר "שקריות". השאיפה הזו שלנו, להראות מאושרים ומחייכים בכל זמן ובכל מצב, לבטח בצילומים, היא אולי משהו שכדאי שניגמל ממנו…

עוד רשימות על צילום, כאן

Advertisements

מחשבה אחת על “מחשבות על הצילום

  1. פינגבק: עוד מחשבות על הצילום | דרכי עצים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s