ברשומה הראשונה שלי בבלוג הזה, בפברואר 2011, התחבטתי ארוכות לגבי התועלת שבכתיבת בלוג. הבלוג שלי הוא לא סוגה ספרותית. הוא כתיבה נרטיבית פשוטה של דברים שקורים בחיים שלי או מעניינים אותי, וזהו סוג כתיבה "נחות" בהרבה וקל יותר לכתיבה מכתיבת פרוזה. וכמובן הרבה יותר נחות מכתיבה שירית, שהיא בעיני סוג של כתיבה שבחיים לא אגיע אליו, משהו מסוג הדברים שאו שיש לך אותם או שאין. כמו היכולת להלחין. ואם אין לך את זה, אינספור סדנאות לכתיבת שירה לא יוציאו את זה ממך.
ומה שהדגים לי את ההבדל, הבדל היטב, ממש הבוקר, הוא קטע קצר ממוסף גלריה של עיתון הארץ, ראיון עם המשורר אלי אליהו, ובו קטע משיר שלו בשם עיר ובהלות:
ואני יודע כי בדממה אני כותב
ובדממה נמחק. אבל מכרח אדם
להשאיר אחריו סימני מאבק
וזה אומר הכל, בשלוש שורות קצרות.
דרכי עצים 
אין ספק – Less is More…
שורות יפות. ואני חושבת שכתיבה בבלוג הולכת והופכת לסוגה ספרותית ועוד איך – ואלי אפילו ליותר מסוגה אחת.
צריך להיות: " ו א ו ל י אפילו…"
הבלוג הוא פלטפורמה לכתיבה. יש המנצלים אותו לכתיבה שירית לעתים, כמו זה המשובח שלך (רק חבל שבישראבלוג) ויש כמוני ש "רק על עצמי לספר ידעתי".
גם רחל ידעה לספר רק על עצמה, זה לא מנע ממנה לכתוב היטב. אני רצינית כשאני אומרת שמתפתחים כאן ז'אנרים בפני עצמם.
אבל מה יש לך נגד ישראבלוג? ההפעלה שלו פשוטה בהרבה מוורדפרס…
אכן רק שלוש שורות אך השילוב המופלא הזה בין תוכן ומילים שילח כמו חץ לחלוחית בעיני
זה הכוח הייחודי של שירה. היא חודרת ישר פנימה.
אני יודע שמתחת לדממה אני קורא את הבלוג
ומתחת לדממה אני נמחק
אבל אם מישהו בעתיד ישאל מה עשיתי בחיי
הוא יראה שעשיתי כאן לייק
Nice……….
אהבתי את 'סימני המאבק'
וגם – ככל שכותבים יותר הכתיבה אמורה להשתכלל ולהשתבח, ככה אני מאמינה