ציוניוני הדרך


הי ציוניוני הדרך,
אבנים לבנבנות
טוב לשוט – תרמיל על שכם
אל בלי אן , הרחק לנדוד.

אחרי המפה והטריטוריה (הרשומה, לא הספר. הספר הוא של מישל וולבק, ויש ניתוח סמיוטי מעט שלו במוסף הספרים של הארץ) לא יכולתי שלא לבחור במאמר על ניתוח סמיוטי של מפות כנושא לעבודה סמינריונית בקורס בשם "שיטות מחקר איכותניות: מסמיוטיקה לנרטולוג" בחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה. באסופת מאמרים בשם Semiotics of the Media  שערך Winfried Nöth מצאתי מאמר בשם: "combining the information of maps and other media during hiking" שכתבה מישהי בשם Dagmar Schmauks, גרמניה אני חושב. אני לא בטוח שזהו הניתוח הסמיוטי (של תורת הסימנים) הכי דגול שיש, אבל הנושא של טיולי הליכה ומפות קרוב ללבי, אז למה לא? וחוץ מזה, ובהקשר לרשומה על מפות, המאמר מפרט בדקדקנות גרמנית טכניקות ניווט שלא כולנו זוכרים או ידענו אי פעם ושיכולות לעזור ולגמול אותנו מהסתמכות עוורת על מכשירי ניווט כאלה ואחרים.

סוג הטיול המתואר במאמר הוא כזה שלא עשיתי אף פעם. זהו טיול רגלי בהרים מבקתה לבקתה, כנראה באלפים או בנורווגיה. כל טיולי ההליכה שעשיתי בהרים עד כה היו או במקומות בהם לא הייתה תשתית כלל והמקומיים לא מהלכים בשבילים, (למשל בהרי הקצ'קר במזרח טורקיה על גבול גרוזיה) או יותר מדי תשתיות, כמו טרק בנפאל, שם יש כפרים לאורך השבילים, והשבילים המשמשים גם את המקומיים ולא רק את המטיילים. אבל אפשר ללמוד מהמאמר לא רק איך עושים ניתוח סמיוטי למערכת סימנים אלא גם קצת טכניקות לנווט בהליכה בהרים. ניכר שמי שכתב את המאמר מבין בנושא.

אז הנה תרגום המאמר:

הקדמה

תכנון טיולים רגליים מערב מערכות סימנים רבות, בעיקר מפות, תאורים ותמונות. גם בזמן ההליכה עצמה יש מערכות סימנים מיוחדות המציינות שבילים ואלמנטים רלוונטיים של הנוף. מעבר לזה, תופעות טבעיות מהוות גם הן מערכת סימנים, למשל – צורות עננים מסויימות יכולות לסמן הרעה אפשרית במזג האויר.

בגלל מגוון מערכות הסימנים והיחסים המורכבים ביניהם, טיולי הליכה (hiking) מהווים שדה  מתאים לחקירה סמיוטית. המאמר המתורגם מתרכז בטיולי הליכה בסביבה הררית מפותחת יחסית. לטיולים כאלה יש מצד אחד אפשרות להסתמך מצד אחד על תשתיות כמו סימון שבילים, שילוט ובקתות ומצד שני, יש בדרך כלל זמינות של מפות מפורטות ויצוגים אחרים.

מנקודת מבט סמיוטית יש שלוש רמות של אובייקטים: הרמה הראשונה כוללת אלמנטים של הטבע כגון פסגות או מעברי הרים. הרמה השניה כוללת שילוט ואלמנטים מלאכותיים הממוקמים בטבע כדי לזהות את האלמנטים השונים בו והרמה השלישית מורכבת מהסימנים הגרפיים של המפות המייצגות את פני השטח.

השמות והסימנים לפסגות ומעברי הרים מהווים סימנים מסדר ראשון ומייצגים את האלמנטים הטבעיים של הנוף. קווים צבעוניים על המפה המייצגים שבילים הם סימנים מסדר שני שכן חלקים מהותיים של השביל הם עצמם סימנים מלאכותיים. במקרה האידאלי מערכות של סימון שבילים מופקות בהתאמה עם מפות שלהן ועם תאורים טקסטואליים.

פרק 1 מתאר את התהליכים הסמיוטיים המתרחשים במהלך תכנון של טיול רגלי. כבר בשלב מוקדם זה מספר סוגים של ידע באים לידי ביטוי, חלקם לגבי האובייקטים שבמסלול וחלקם לגבי רמת היצוג.

פרק 2 בודק את התהליכים הסמיוטיים הקורים בזמן הטיול עצמו. הדבר העיקרי שההולך נדרש לו הוא כמובן למצוא את דרכו, וסעיף 2.1 מציג את טכניקות ההתמצאות הבסיסיות והידע שהן דורשות. מספר סוגים של סימנים מיועדים לספק את הצרכים המיוחדים של התמצאות. סעיף 2.2 מתאר את הסוגים השונים של סימנים אלה ואפשרויות התקשורת שלהם. אם מספר שבילים מובילים אל אותו היעד לדוגמה, היצוג של השטח צריך לאפשר בחירה ביניהם בהתבסס על העדפות אישיות (2.3). המשך ההליכה עלול להיות בלתי אפשרי מכל מני סיבות כגון מפולת סלעים או פציעה של אחד המטיילים, ולכןתכנון אופטימלי של טיול יקח אפשרויות כאלה בחשבון ויכלול שבילים חליפיים ואפשרויות ירידה מהירות (2.4). גם לחזור לאחור לא תמיד טריביאלי ויתכן שאף לא אפשרי בגלל מבנה פני השטח. סעיף 2.5 מדבר על בעיית ה"הפיכות".

פרק 3 מתאר את הבעיות הבסיסיות של סימון שבילים .

1  – תכנון המסלול:

טיולים לאזורים לא מוכרים צריכים תכנון. זה כולל את בחירת יעד הטיול והמסלול אליו בעזרת מערכת החלטות מסובכת. הקיצוניות השניה, של  שוטטות ללא מטרה מוגדרת לא נחקרת כאן אבל במהלך טיולים רבים יש מיזוג של שני הקצוות האלה. גם אם המטרה הסופית של הטיול קבועה, התכנון יהיה גמיש מספיק כדי לאפשר  זמן מה לשוטטות.

1.1 מקורות ידע ומדיה

סוגי ידע רבים באים לידי ביטוי בתכנון הטיול והחיוני שבהם הוא ידע גיאוגרפי. לידע זה יש שני גרסאות.

"ידיעת השטח" מתאר ידע לגבי שטח מסוים. זה כולל ידע לגבי אוביקטים ספציפיים כמו מיקום ביקתות ודרכי העליה לפסגות. היצוג של ידע זה נקרא בדרך כלל "מפה קוגניטיבית"

"ידע בטיפוס הרים" מתאר את הידע לגבי אספקטים סכמטיים של טיפוס הרים. תכולת הידע הזה יכולה להיות מאד מגוונת. הקשר בין גובה לטמפרטורה למשל הוא סוג של עובדה שקל להעביר באופן מילולי. הרבה יותר קשה להעביר במילים  ידע תנועתי כמו למשל יציבות המדרך המשלבת גורמים סומטיים (כושר גופני) עם פסיכו-סומטיים (ורטיגו).

הידע הנדרש לטיול יכול לבוא מידע אישי אבל גם מהתייעצות באנשים אחרים או במדיה רלוונטית. הזמן הנדרש לרכישה של ידיעת השטח מנסיון אישי לוקח יותר מאשר זמן החופשה של רובנו, ודורש גם "זכרון מרחבי" טוב יותר מזה שיש לרוב דרי העיר. אבל כיוון שרוב התרבויות מפיקות ייצוגים דמויי מפה כדי לשמר את הידע הגיאוגרפי שלהן, מטיילים היום יכולים להסתמך על מגוון סוגי מדיה שרובם סטטיים, דו-ממדיים וחזותיים.

היבט אחד של שליטה במדיה הוא ההבנה של מדיה אינדיבדואלית. לקרוא תאורים ולהתבונן בתצלומים לא דורש כישורים מיוחדים, אך קריאת מפה דורשת אימון מסויים. הבנה מעמיקה במדיה מאפשרת  הערכה של יצוגים קיימים (למשל: "זו מפה ברורה", "ההסבר הזה מבלבל"). מטה-ידע תואם כולל ידע לגבי על טווח סוגי המדיה ואיך להשיג אותם.

לכל סוג של מידע יש מדיום עם יתרונות משלו. הממדיות והדינמיות של המדיום משפיעים על פוטנציאל היצוג שלו. למשל – יחסים מרחביים מסובכים ניתנים לייצוג הרבה יותר טוב על ידי מפות דו מימדיות מאשר על ידי טקסט חד ממדי.

מפות טופוגרפיות, המציגות את השטח במבט ממעוף הציפור הן המדיום הרלוונטי ביותר למטיילים.  כדי להשתמש במפה להתמצאות בעולם האמיתי יש תחילה להבין את מוסכמות היצוג שלה. למשל שהצפון הגאוגרפי ממוקם בקצה העליון של המפה. שהגובה מתואר על ידי אמצעים נוספים שהם או דמויי צילום (הצללה ושימוש בצבע) או גרפיים (קוי גובה). כיוון שמפות טופוגרפיות מייצגות יחסים מטריים אפשר להשתמש בהן למדידת מרחקים וזויות, ואפילו בקלות יחסית, כאשר המקרא מכיל סקלת קנה מידה.

הבנת המקרא של מפה דורשת פירוש של הסימנים המיוחדים והמרקמים (טקסטורות) הנמסרים שם כדוגמאות. יש להם פרוש גנרי. לדוגמה – משולש קטן במקרא אומר: "כל סימן במפה שנראה כך מייצג פסגה". אבל משולש קטן שכזה במפה עצמה מייצג פסגה ספציפית ואומר: "זאת פסגה". כיוון שהמפה מייצגת טריטוריה, כל סימן הממוקם בה אומר שני דברים: הצורה אומרת מה סוג האובייקט והמיקום מייצג את מיקום האובייקט. קוראי מפה מיומנים יכולים ליצור לעצמם תמונה מחשבתית של השטח שכן כל המידע הרלוונטי נמצא במפה בו-זמנית. הם רק צריכים לתרגם את המבט ממעוף הציפור למודל תלת מימדי. קוראי מפה לא מיומנים עלולים להתבלבל מסבך קוי הגובה בעוד שקוראים מיומנים מזהים מיד מבנים מוגדרים היטב, ולכן, הצללה נוספת עדיפה, שכן היא מפשטת את זיהוי מבני השטח.

תאורים טקסטואלים הם המדיום הרלוונטי השני. כאן, הקולט של התאור צריך לבנות לעצמו מפה קוגניטיבית צעד אחר צעד ולשמור אותה בזיכרונו. בדרך כלל תאורי מסלול בנויים כטיול דמיוני. המחבר  של הטקסט מחלק את כל המסלול לסדרה של מקטעים המסומנים על ידי ציוני דרך. למשל: "חצה את הגשר, פנה ימינה ועקוב אחרי הנהר עד שעמק יפתח לך מימין". הקורא של התיאור צריך לעקוב אחרי המסלול בדמיונו כדי להבין את הנחיות הכיוון והמקום.

אספקט אחר של יצוג הוא מטרת התקשורת. יצוגים טקסטואליים יכולים רק לתאר לנו רכס הרים, אך הם יכולים גם לעודד אותנו לבקר בו או לספר אגדה מקומית. גם לצילומים יש תחום דומה של תכליות שכן הם יכולים להעביר מידע על צורתו של ההר או סתם לקשט ספר.  כותרת התצלום יכולה עשויה לזהות לנו את תפקידו. האם צריך לפרש את התצלום כהפניה ("זריחה על ה Montblanc") או כתכונה ("זריחה בהרים").

כיוון שלכל מדיום יש את היתרונות והחסרונות שלו, יצוגי מולטימדיה עדיפים. מפות הן דוגמה מצויינת שכן הן כוללות בסיס גרפי עם אלמנטים טקסטואליים (שמות מקומות) ומספרים (גבהים). לצילומים במדריכי טיולים מוסיפים לעיתים אלמנטים גרפיים. למשל – מסלול העליה לפסגה יהיה מסומן בקו אדום מקווקו.

אם מדיום מסויים חסר בשלב תכנון הטיול, המידע שבו ניתן להשלמה ממקורות אחרים. מפה בקנה מידה גדול המראה את כל הפרטים הרלוונטיים יכולה להחליף תאורים טקסטואליים. קורא מפה מיומן יכול לייצר לעצמו מודל תלת מימדי של השטח המכיל את כל המידע הרלוונטי –  למשל האורך והשיפוע של המסלול והזמן הנדרש לו. כמובן שמניחים ידע מוקדם לגבי מהירות ההליכה וקצב העליה בגובה בזמן הליכה. דוגמה אחת של תרגום חלקי של מפה היא הפקת חתך אנכי של המסלול. כמו כל תרגום, הפרופיל המופק כולל התאמות ספציפיות למידע המקורי. בעוד שיחסים אנכיים נעשה הרבה יותר מובחנים,מידע לגבי המבנה האופקי הולך לאיבוד. למשל – בחתך האנכי לא ברור באם השביל ישר או מתפתל. ובו זמנית, אם מפרשים את הפרופיל האנכי כתצלום, נוצר רושם מוטעה לגבי תלילותו של ההר.

ולהיפך – אפילו התיאור הטקסטואלי המדוקדק  ביותר לא יכול להחליף מפה. לכל היותר אפשר להפיק ממנו סקיצה גסה. ואותו הדבר נכון לגבי תמונות. אפשר להפיק מהן למשל סקיצה על היחסים בין מספר פסגות – אבל מנקודת מבט מסוימת.

1.2 שלבי התכנון

כבר בשלבים הראשונים של התכנון נדרש ידע מוקדם, במיוחד לגבי המטיילים עצמם. נדרש ידע לגבי כשרם הגופני, נסיון הטיפוס שלהם, תחומי העניין שלהם וכמות הזמן העומדת לרשותם. מטרה חלקית של התכנון היא להגיע להסכמה בין המטיילים לגבי רכס ההרים ומשך הזמן. ההחלטה מקבעת את הנסיבות הכלליות של הטיול: לכל איזור יש את התבליט והגובה שלו ובכל עונה יש תנאי מזג אויר מסוימים,

כל המידע מסוגי המדייה השונים עובר אינטגרציה לתוך מפה קוגניטיבית אחת. הקושי בתהליך זה תלוי במספר גורמים. יש צורות יותר קלות לזכירה, למשל רכסי ההרים בארבע רוחות השמים. גורם אחר הוא מספרם ובולטותם של ציוני הדרך. אלו האלמנטים של הנוף שניתן לזהות בקלות ושיכולים לשמש להתמצאות. ברמת האובייקט, עליהם להיות ברי קיימא ומובחנים. ברמת הייצוג, עליהם להיות קלים לתאור.

נופים בעלי מבנה מורכב מכילים מספר רב של ציוני דרך כאלה. אלו עשויים להיות טבעיים (סלעים, נהרות) או מלאכותיים (גשרים, מבנה). מצד שני, קיימים נופים כגון מדבריות, רמות קרסטיות ואיזורים מושלגים. אלו נראים כה אחידים עד שלעירוניים קשה להתמצא בהם בעוד שנוודים או ציידים מבחינים במספיק פרטים היכולים לשמשל להם ציוני דרך, למשל צבעם של סלעים או כיוון הדיונות. (במדבר החולות הגדול של מצרים, אלו הולכות מצפון לדרום בגלל משטר הרוחות והצד המזרחי הוא התלול יותר)

מפה קוגניטיבית מפורטת מאפשרת להולך לדעת בכל זמן את מקומו והכוון שאליו הוא צריך ללכת. המפה צריכה להכיל לא רק פרטים טופוגרפיים אלא גם פרטי מרחקים וגבהים שכן ההולך נדרש להשוות מספר מרחקים וגבהים. אם פרטים משתנים מהר, המטייל נדרש ליצוג המעודכן ביותר, למשל זמני הפתיחה המעודכנים של הבקתות.

בסוף תהליך התכנון, כאשר ידועים קטעי ההליכה, כדאי לקבוע כמה גרסאות חליפיות למקרה של תאונה או החרפה במזג האויר. לטיילים מנוסים יש רשימה אישית ביותר של ציוד המהווה חלק מוחצן של הידע שלהם, וכצעד ראשון למימוש ההליכה, יש להזמין מקומות לינה בבקתות.

2 מימוש הטיול

 כדאי לבדוק מחדש לוחות זמנים בתחילת הטיול כיוון ששינויים בתחבורה ובקתות הרים סגורות יכולות להקשות על מימוש הטיול. משרדי תיירות וארגוני מטיילים יכולים לספק מידע מעודכן לגבי מצב המסלול וטלפונים מספקים הודעות על מזג אויר עדכני באזור (לא באזורנו 😦 )

2.1 – טכניקות התמצאות בסיסיות

לכל שביל יש מאפיינים של חומר, של  טופולוגיה ושל מרחק. מאפייני קרקע בולטים יכולים להיות מלאכותיים, למשל קרשים המונחים על פני ביצה או כאלו הנגרמים על ידי ההליכה עצמה, כמו "קו שנוצר על ידי הליכה". שבילים ללא הסתעפויות הם פשוטים טופולוגית בעוד שכל התפצלות דורשת החלטה לאן לפנות. יש מאפיינים מטריים של שביל המקלים על זיהויו, כמו למשל הצטלבויות בזוית ישרה על שבילים אחרים או שיפוע קבוע של השביל.

יש שלוש טכניקות נווט המסייעות למצוא את השביל:

בנווט על פי תוואי המטייל מתקדם מציון דרך אחד למשנהו. המטייל/ת זוכר את סדר ציוני הדרך משיחה או שהוא קורא את הטקסט הרלוונטי מספר הדרכה בזמן ההליכה.  בחירת ציוני הדרך צריכה להימנע ממספר טעויות. ברמת האובייקטים, כדאי שיהיו אלו עצמים ברי-קיימא, שכן עצמים משתנים, כגון עצים בולטים, יכולים להיעלם מהנוף. בעיה ספציפית ברמה הייצוגית יכולה להיות ריבוי שמות לאותו ציון דרך, כמו למשל "הר אברסט" או Chomolungma לאותו ההר. מוסכמות שם בינלאומיות מזערו את הבעיה הזו אך עדיין יתכן שבמפות או בשלטי דרכים יהיו בשימוש שמות שונים.

בנווט על פי מרחקים, יש לזכור את אורכם וכיוונם של כל קטעי המסלול. שיטה זו פשוטה בסביבה של אלמנטים בזוית ישרה,  "שני גושי בנינים ישר ואחר כך פניה ימינה" יעבוד מצוין במנהטן, פחות טוב בטבע. אבל בסביבה בעלת מבנה פחות מסודר, הצהרות לגבי מרחקים הן פחות שימושיות, אלא אם יש ציוני דרך לציין את נקודות ההסתעפות. שימוש הנוסף במפה הוא תמיד מועיל כי הוא מאפשר לנו גישה למידע לגבי ציוני דרך היכולים לאשר או לפסול את הכוון בו אנו הולכים.

החיסרון של שתי שיטות הנווט האלה הוא שהן מספקות מידע רק לגבי המסלול המתוכנן עצמו, אבל לא לגבי כל דבר בשטח שמחוצה לו, אפילו לא כיוונים. לעומתן, מפות קוגניטיביות מייצגות את המבנה של כל השטח ולכן מספקות מבט כללי. השאלה איך המידע הזה מיוצג במוחנו היא שאלת מחקר פתוחה שהתשובה לה לא ממש משפיעה על הניתוח הסמיוטי שכאן.

מפות קוגניטיביות מפורטות מאפשרות בחירה בין מספר מסלולים על פי העדפה אישית. כתלות בזמן יש אפשרות לקיצורי דרך או לסטיות מהמסלול. ברמת הייצוג, אפשריות גם גרסאות מקבילות – אפשר ליצר תיאורים ורישומים תמציתיים או מפורטים. יש המסוגלים להפיק מפות קוגניטיביות מדויקות מאד מהמדיה. הם מסוגלים לזהות עצמים ממבט ראשון. "ההר הזה עם שתי הפסגות חייב להיות windy peak". לעומתם מפה קוגניטיבית לא מפורטת יכולה לגרום לשגיאות מתמידות (persistent). אם היא לא "מוצפנת" (מכוילת לכיווני המצפן) בלבול בעולם האמתי יהיה בלתי נמנע. נדרש מאמץ מנטלי ניכר כדי לתקן שגיאות בסיסיות שכאלה.

בכל אופן, יש מספר צורות נפוצות של עיוותים קלים. מחקרים מראים שאנשים מייצגים לעצמם את מבנה השטח בצורה מאד סכמטית. הם נוטים "לישר" שבילים מתפתלים ולזכור צמתי שבילים כבעלי זוויות ישרות. אם מבקשים ממישהו להעריך את אורכו של מסלול מסוים, ההערכה תהיה מושפעת על ידי הזמן והמאמץ שנדרש ללכת אותו. מסלולים עם שיפועים תלולים או מכשולים רבים נוטים להיראות  יותר ארוכים מאחרים.

במהלך הטיול, המפה הקוגניטיבית מתעדכנת על ידי הכנסת בנינים חדשים או מחיקת שבילים שצמחיה כסתה. ("הכנסה" ו"מחיקה" הם במובן המטפיזי). ידע נוסף נדרש לכדי להבין את הסיבה להבדלים בין השטח לייצוג שלו. צריך מספיק "ידיעת שטח" כדי להבחין איפה המפה כבר לא תקפה כי היא  לא מראה למשל שביל חדש.  קטעים קשים למעבר של השביל יכולים להיות תוצאה של מפולת סלעים ולכך נדרש ידע בטיולי הרים. שליטה במדיה מאפשרת את ההצהרה שהייצוג פגום, למשל כי הוא מבלבל בין ימין לשמאל.

2.2 סימני נווט בשטח

במהלך הטיול עצמו, ההתנסות בשטח צריכה להיות מתואמת עם המידע מהמדיה. התאמת המפה עם הטריטוריה דורשת ידע לגבי כיוונים ובזה תיאורים מילוליים יכולים להקל. אפשר לבדוק כיוונים במדויק בעזרת מצפן אך אפשר להעריך אותם במידה לא קטנה של דיוק בעזרת ידע בנווט.לעצים ועצמים אחרים יש צד החשוף יותר לפגעי מזג האויר וידיעת משטר הרוחות באזור מאפשרת לדעת את כוון הצפון בעזרת אלה.

גרמי שמיים מהווים גם הם אינדיקטורים לכיוון. אם השמש גלויה בשמים, אפשר לדעת את הכוון בעזרת שעון אנלוגי, ואלגוריתם דומה יכול לנצל גם את הירח לגילוי כיוונים. נווט בעזרת כוכב הצפון היא תהליך רב שלבי המתחיל באיתור ה"עגלה הגדולה". אבל יש כוכבים נוספים היכולים לשמש לניווט. עם המצאת המצפן ירד הצורך במציאת כוון על פי גרמי שמיים, עד שהועלו למסלול גרמי השמיים המלאכותיים המהווים את המערכת לאיכול גלובלי GPS, ומערכת זו הפכה את הנווט על פי גרמי שמיים לקל, נוח ומדויק. מכשירי GPS הם זולים ופשוטים לשימוש, אך תועלתם מוגבלת למקומות שלהם יש מפות מדויקות.

קטעים של מים זורמים יכולים גם הם לשמש לנווט. מים אחרי הכל תמיד זורמים למטה. אם אפשר לראות את המים, אזי ההסבר "לך מצד ימין של הנהר" הוא חד-משמעי ולכן משמש רבות במדריכים. אמנם קשה לדעת גובה ללא מד גובה, אך הצמחייה מספקת לא מעט סימנים לגבי הגובה. בכל אזור גאוגרפי קו העצים (הגובה שמעליו אין כבר עצים) הוא בגובה ידוע. גם צמחים מסוימים גדלים בגובה מסוים. למשל – בהרי הקצ'קר, אם אתה רואה רודודנדרון, אתה בגובה של בין 2100 ל 2300 מטרים מעל פני הים.

תוך כדי הליכה, כל  אופני התפיסה פועלים יחדיו לשרת את צרכי הנווט. שלטים וסימנים טבעיים נקלטים בחוש הראיה. האוזניים קולטת צלילים כמו פכפוך פלגים וצלצול פעמוני כנסיות או קריאת המואזין המסייעים בהתמצאות (רק יהודים לא עושים רעש…). תחושות העור קולטות את כוון הרוח ופרופריוספציה (תפיסת מרחב?) מגלה לך באם אתה עולה או יורד גם כאשר אין כלל שדה ראיה בגלל ידי ערפל או שלג.

סימנים עבור המטיילים מחולקים לשתי מחלקות. תיאורים טקסטואליים ומפות יכולים משמשים בכל מקום בעוד שלטי הכוונה ולוחות פנורמה ממוקמים במקום ספציפי בשטח. לאלה יש כמה תת מחלקות.

תת מחלקה אחת היא סימון שבילים, סדרה של סימנים בעלי צורה וצבע אחידים על שלטים או על ידי התאמת אלמנטים טבעיים, כאשר סימנים נצבעים על עצים או אבנים, למשל כמו אלו של שביל ישראל,

 או למשל – ערמות אבנים קטנות לצידי השביל באזורים סלעיים. אלו נקראות באנגלית cairnes  או בערבית רוג'ום וממחישות שיש לסימנים ממד חומרי (האבנים) וממד מלאכותי (הסדור המרחבי של האבנים).  הנווט נעשה על ידי מעבר מסימון שביל אחד למשנהו ודורש הסתמכות על חוש הראיה העלול להיות מופרע על ידי תנאי מזג אויר כגון ערפל, או על ידי מכשולים המסתירים את הסימון – למשל צמחיה שגדלה והשתרגה.

סימון שבילים הוא סימן חזותי לא מילולי עם  מספר פרמטרים ויכול לכן לשמש להדגמת תהליכי הסימון. בסימון שבילים המתבסס על סימנים צבעוניים, הסימן הוא בעיקר אינדקסיאלי. התאמה שיטתית שלו יכולה ליצר מערכת מובנית של סימנים. צלבים אלכסוניים עם אותם הצבעים יכולים לסמן מבוי סתום. סימון שבילים המסמן פניה בשביל על ידי פניה של פסי הצבעים הוא סימון איקוני. בעיה סמיוטית הקשורה לסימון שבילים היא הטעיה שכן יש מקרים בהם סימון שבילים מוסר או מזויף ממניעים שונים.

אף שסימון שבילים הוא עזרה חיצונית, נדרש לנווט גם מפה או תיאור טקסטואלי למקרה שסימון השבילים הבא לא נמצא. טייל מנוסה יכול לעיתים להקיש על כוון השביל ממבנה השטח ולבדוק את ההנחה על ידי מציאת הסימון הבא, אך הוא צריך להיות מסוגל לחזור לסימון הקודם באם הנחתו התבדתה. בעיה נוספת עם סימון שבילים היא כאשר הסימנים הם לחלוטין לא מילוליים (מספרים, צבעים). לסימנים כאלו צריך מפה תואמת המקשרת את הצבע או המספר לשביל ספציפי, והם לא מספקים מידע לאנשים המגיעים אל השביל שלא בתחילתו או ממש ליד סימון. כמו כן, סימון השבילים חייב להיות שונה משמעותית מעצמים טבעיים. ערמת אבנים עשויה להיות טבעית ולא רוג'ום, וכתם צהוב עלול להיות תוצר של חזזיות ולא סימון שבילים צהוב, אבל אפילו אם המטייל זיהה את סימון השבילים ככזה, עדיין זה רק אומר לו "כאן יש שביל", ולא יותר. כיוון שאין בסימן מידע על כיוונים, הסימן לא יעזור למטייל למצוא את הכפר הבא למשל. לפיכך, הסימנים הלא מילוליים צריכים להיות מלווים בסימנים טקסטואליים, לפחות בצמתי שבילים.

תת מחלקה אחרת מכילה שלטי מיקום והכוונה. בניגוד לסימון שבילים, שלטים עם מידע טקסטואלי מספקים "הצהרות שלמות" והבנתם דורשת אך ורק ידע על המוסכמות העומדות בבסיסם. במקרה הרגיל, שלטים מציינים את הכוון לאובייקט בעל שם מסוים וניתנים לניסוח כ "אובייקט XY נמצא שם".  יש להם פונקציה heterodeictic (מתאר מילים תלויות הקשר מהסוג של "שם" השונה ממיקום הדובר) לשלט יש בדרך כלל צורה של חץ או שהוא מכיל ציור של חץ כאלמנט גרפי. לחיצים אלה יש את אותה המשמעות כמו מחוות של הצבעה בשיחה – הם מציינים את הכיוון. אך בניגוד למחוות שכאלה, הדורשות נוכחות בו זמנית של המשדר והקולט, מידע משלטי הכוונה אפשר לקלוט בכל זמן. אלמנטים טקסטואליים נוספים יכולים למסור את המרחק, זמן או דרגת קושי את האובייקט שאליו מכוון השלט.

שלטי מקום מוסרים את שמותיהם של אובייקטים בולטים כמו פסגות, אגמים או מעברי הרים. הפונקציה שלהם היא מסוג autodeictic (מתאר מילים שמשמעותן תלוית הקשר כמו "כאן" המתארות מיקום הזהה למיקום הדובר) והם ניתנים לניסוח כללי כ "הנה אובייקט XY". הם יכולים גם להעביר מידע נוסף כגון גובה מעל פני הים. לשלט יכולה להיות כל צורה  פרט לצורת חץ, כדי להבדיל בינו לבין שלט הכוונה.

מנקודת מבט סמיוטית, צורת השלט היא פונקטור (functor) המייצר משפטים. חיצים (כוון) צריכים להיות מובדלים מכל צורה אחרת (מיקום). הארגומנט של הפונקטור הוא תמיד אלמנט של סימן תיאורי. במקרה של שמות מקומות, המידע הנמסר הוא סימבולי (במשמעות הסמיוטית). אפשרות אחרת היא אלמנטים של סימנים איקוניים (במשמעות הסמיוטית), כמו למשל פיקטוגרף של אזור לפיקניק.

שלטים ניתנים גם לחלוקה לכאלה שעל שלטים העשויים לדבר ולכאלו שעל אובייקטים הנמצאים ממילא בשטח, כמו למשל סלעים או עצים. לשבילים מוכרים יש וניתנים שמות ושמות שלו יכולים להיות בשימוש על שלטי כיוון ומקום. השם יכול להיות נגזר משם מגלה השביל, הארגון שסלל את השביל וכו' ואם השביל התבסס, יתכן ששמו ("שביל הגולן", The lycian way) יופיע גם במפות.

תת מחלקה שלישית של שלטים קבועים היא לוחות פנורמה, שממוקמים בדרך כלל על פסגות מהן יש תצפית פנורמית. הם מראים מבחר של נקודות ציון, כגון כפרים ופסגות שבהן אפשר להבחין מנקודת התצפית בה נמצא השלט בכיוון מסוים. הם גם מוסרים את שם האובייקט ומידע נוסף כגון גובה הפסגות. במקרה של ראות לקויה (כמו תמיד כשאני מגיע לפסגות), הם מספקים תחליף חלקי למראה האמתי.

ישנן תשניות (variants) של שלטים המספקים מיון צולב cross-classification. לוחות פנורמה יכולים לכלול מעגל שלם או רק גזרה. הייצוג יכול להיות דמוי מפה או תמונה. כל שלטי הפנורמה משלבים פונקציות מסוג autodeictic  ו heterodeictic כיוון שהמסר שלהם ניתן לניסוח כ"אם אתה עומד כאן ומסתכל לשם תראה את XY". ציור של שושנת הרוחות על השלט תאפשר למבקר להתאים את המפה הקוגניטיבית שלו עם המראה בפועל. חלק מלוחות הפנורמה האופקיים דומים מאד למפות. אם הם כוללים קוים מנקודת התצפית אל האובייקטים שבשלט, כל אחד מהקווים מציין זווית ספציפית. אם כל האובייקטים מושלכים על גבי מעגל, לקוים יהיה אורך שווה והם יקודדו רק זוויות.  קוים בעלי אורך משתנה יכולים לקודד גם את המרחק היחסי אל האובייקט.

אם לוחות הפנורמה לא ממוקמים בשטח אלא הם חלק מספר המידע הדיאקטי deictic הופך למידע לא דיאקטי non-deictic. בעוד נקודת המבט היא מובנת מאליה בשטח, בתיאור שבספר יש להסביר מהי, למשל "התצפית מפסגה XY". מידע על כיוונים ניתן למסירה על ידי הוספת שושנת רוחות לפנורמה המודפסת. לפנורמות חצי מעגליות אפשר להוסיף את המידע על ידי טקסט  כגון "מבט לכוון מערב מפסגה XY" או "מבט מפסגה X לכוון פסגה Y". שלטים אחרים מספקים מידע נוסך על השטח כגון גאולוגיה או צמחיה. בדרך כלל אלו לוחות מולטימדיה בכך שהם משלבים מספר סוגי מדיה: טקסט, מפה, או שרטוטים. לוחות כאלו, גם אם ממוקמים בשטח, יכולים להיות ממוקמים בכל מקום בלי לאבד מתכולת המידע שלהם.

לסיכום: יש הרבה תופעות טבעיות היכולות לשמש סימנים שישפיעו על התקדמות הטיול. יש הנחה מוקדמת של ידע מספיק על  תנאי הסביבה. סימני מזג אויר, כמו למשל צבע השמים, צורת העננים והתנהגות בעלי החיים מאד חשובים. מספר שיטות הוצגו לניצול תופעות טבעיות למציאת כיוון (צד החשיפה של עצים, כיוון גרמי השמיים) וגובה (צמחיה).

2.3 – קריטריונים לבחירה אופטימלית של שבילים

באזור עם רשת צפופה של שבילים, שני מקומות (למשל בקתות) עשויים להיות מקושרים על ידי יותר משביל אחד ויש לדעת את תכונותיהם כדי לאפשר בחירה נאותה ביניהם. קוראי מפה מנוסים יכולים, בעזרת מפה בקנה מדה גדול, להקיש איזה שביל ארוך יותר או תלול יותר. שיפוטים נוספים מניחים ידע יחודי. טיילים מנוסים ידעו שקרקס קרחוני (בלעז cirque מצרפתית: "קרקס" או גם corrie מגאלית סקוטית: קומקום) במדרונות הפונים צפונה צפוי להיות מלא שלג, אפילו בקיץ או שמעיינות רבים צפויים להיות יבשים בסתיו.

ומעבר לזה, בחירת המסלול הרגלי תלויה גם בעונה ובשעה ביום.  עליה במדרון תלול תהיה מהירה בשעת בוקר אך מאבק בלתי נגמר באחר הצהרים של יום קיץ. מטיילים מנוסים פחות יצאו נשכרים תיאורים טקסטואליים נוספים שיספקו להם מידע לגבי סכנות אפשריות, משאבים כגון מעיינות ואפרים אלפינים ויתארו להם תכונות נוספות של השטח. תקציר לפני התיאור המפורט, כגון "טיול קצר לאגם, 3 שעות" מפשט את הבחירה.

תיאורים פשוטים יהיו קלים להבנה ולזכירה, אך שבילים הניתנים לתיאור פשוט אינם בהכרח הקצרים ביותר. למשל התיאור "עקוב תמיד אחרי הנהר" פשוט להבנה ולזכירה, אך כאשר הנהר מתפתל המסלול עלול להיות סטייה רצינית מדרך הישר.

2.4 – שינויי מסלול על בסיס ידע ועל בסיס אירועים

כאשר אירועים לא צפויים מונעים את המשך המסלול, על המטיילים להפיק תכנון מחודש. האפשרויות הבסיסיות הן: לחזור, למהר אל המחסה הבא או לרדת לעמק הבא. התהליך הזה יכול להיות פשוט יותר אם האפשרות הזו נצפתה בתכנון המקורי. במקרה של פציעה של אחד המטיילים על המטיילים האחרים להזעיק עזרה. מפות בקנה מידה גדול מפרטות בדרך כלל תחנות הצלה וטלפוני חירום. באזורים פחות מפותחים, אפשר להזעיק עזרה רק על ידי ירידה לכפר הקרוב ביותר. ידע מטאורולוגי יאפשר לצפות הרעה במזג האוויר מספיק בזמן כדי להגיע למחסה.  סיכונים מיוחדים כגון מפולות סלעים, מפולת שלגים וסלעים "רקובים" ניתן להעריך בעזרת ידע וניסיון בטיפוס הרים. יש אתגר מיוחד בעקיפת מכשולים כגון מפולות סלעים.אם המעקף כולו לא גלוי לעין, המטפס עלול ללכת לאבוד או להיקלע לשטח קשה במיוחד למעבר כגון מצוק או נקיק, ולכן יש לבדוק את מבנה השטח בעזרת מפה.

2.5 – בעיית ההפיכות (reversibility)

הפיכת כוון ההליכה בשביל היא לא תמיד טריביאלית. כמו שברחוב חד סטרי הפיכת כוון הנסיעה מנועה על פי חוק, בטבע מכשולים טבעיים יכולים למנוע את החזרה אחורה במסלול.

ראשית, על המטייל לשקול באם מצבו מאפשר לחזור לאחור. השיקול החשוב ביותר הוא שיפוע המסלול. במסלולים תלולים העליה קלה יותר מהירידה שכן יש פחות בעיה של וורטיגו וקל יותר לאתר מאחזי ידיים. מצד שני שיפועים מתונים של שלג או דרדרת שלים יותר לירידה. חוק נוקשה אומר שלעולם אין להפוך את החזרה לבלתי אפשרית. למשל – חזרה ללא עזרים תהיה בלתי אפשרית באם המסלול כלל קפיצה על פני פער שצידו הרחוק נמוך יותר.

זיהוי הדרך חזרה כולל שתי בעיות קוגניטיביות: היפוך הסדר של סימני דרך והפיכת הפניות מימין לשמאל ולהפך. אם המסלול מבוסס על תיאור כתוב, יש רק לקרוא אותו בסדר הפוך. אם הטיול מבוסס על זיכרון של תיאור מילולי, הפיכת המסלול דורשת שחזור מלא של כל סדר סימני הדרך. בעיה נוספת היא זיהוי סימני הדרך גם בדרך חזרה. לא כל סימן דרך הבולט בדרך הלוך, בולט או קל לזיהוי גם בדרך חזור. גשרים ובנינים כן אך סלעים לא בהכרח, וכדאי להביא אחורה מפעם לפעם בדרך הלוך כדי להתרשם איך נראים סימני הדרך מצידם האחורי.

3 – בעיות בסיסיות בסימון שבילים

ההקשר של טיולי הליכה מהווה לא רק כר נוח לחקירת כמה וכמה בעיות במערכות סימנים אלא גם מראה שלכל מידה של פיתוח יש יתרונות וחסרונות. מחד גיסא, שבילים נחוצים כדי להראות לציבור את יופיו של אזור הראוי לשימור. מצד שני יש לתעל קהלים גדולים של מטיילים כך שימוזער הנזק שהם גורמים. תכנון רגיש אפשרי רק תוך התייעצות עם מומחים כך שימנעו טעויות נפוצות כגון קיטוע של שבילים המשמשים בעלי חיים.

שבילים מסומנים היטב ממזערים את הסיכון ללכת לאבוד אך גם מקטינים את ההזדמנות לרכוש ידע מעשי בטיפוס הרים. הם גם מונעים את תחושת ההישג הנובעת ממציאת השביל באופן עצמאי. ואותו הדבר נכון אף יותר לטיולים מאורגנים ההופכים את ההליכה לפעילות פסיבית בלי כל עונג מגילוי. רק בטיולי הליכה המשמרים מידה של חקירה יכול המטייל לתרגל טכניקות של נווט והתמצאות ולפתח תפיסה יותר רגישה לטבע. מצד אחר טיולי הליכה הם לא הדרך האופטימלית לחצות אזורי טבע שכן הם גוררים אתם הפרעה לחיות בר והרס של צמחיה.  הם עלולים לגרור חיכוך עם אוכלוסיה מקומית אם המטיילים מפריעים לצאן ולבקר, חודרים לשטחים פרטיים או סתם מעצבנים את המקומיים.  יש גם שני פנים לעזרים כמו סולמות כבלים או מדרגות מעשה אדם המקלים על המעבר בקטעים קשים. עזרים כאלה יכולים לאפשר למטפסים פחות מנוסים להגיע לפסגות שמעבר לכשורים ולידע הטיפוס הרגילים שלהם, אך אזורים שפותחו כך יכולים להפוך למלכודת שממנה מטפסים לא מנוסים לא ידעו להיחלץ באם מזג האוויר ישתנה לרעה. סולמות כבלים יכולים להפוך מצופי קרח או להיעלם מן העין בשלג טרי  ומגדילים את הסיכון להיפגע מברק. הסימון והפישוט באמצעים מלאכותיים של שבילים צריכים על כן להיעשות בריסון מסוים ובשאיפה להגיע לאיזון בין הסכנות והרווחים.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “ציוניוני הדרך

  1. פינגבק: סימנים דהים | דרכי עצים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s