שוברים שתיקה


ביום שישי יצאתי לסיור בחברון שארגנו שוברים שתיקה. את הסיור הדריך חייל ששירת בזמנו בחברון, ולאו דווקא בזמנים הקשים ביותר. אך למרות זאת החוויה הייתה מספיק קשה מבחינתו, עד כדי להקדיש מחצית מזמנו לארגון "שוברים שתיקה".

להבנתי, שוברים שתיקה רואים את תפקידם המוצהר בהבאה לתודעת הציבור הישראלי את ההשלכות של הכיבוש על החיילים שאנחנו שולחים לשטחים כדי לשלוט באוכלוסיה האזרחית הכבושה.

החיילים האלה משתחררים עם מחסן של התנסויות  שהם לא ממש גאים בהן, של דברים שרובם היו מעדיפים לשכוח. חלקם משתחררים מצולקים ממש. פה יש לשוברים שתיקה תפקיד חשוב, אם כי לא מוצהר. לדיבור על החוויות האלו, גם אם בעילום שם, יש יכולת תרפואיטית. ברגע שאתה מבין שעוד רבים חולקים אתך את החוויות הקשות האלה, אתה פחות לבד עם זה.

מעבר לזה, שוברים שתיקה עושים עוד משהו. הם מאפשרים לחיילים להבין שזה לא הם. שזה אנחנו. שמה שגרמנו להם לעשות הוא פועל יוצא של כיבוש צבאי מתמשך של אוכלוסיה אזרחית. ושאין דרך לעשות את זה יפה או מוסרי. שאם שולטים שלטון צבאי באוכלוסיה, קורים דברים.

לדוגמה – "מעצרי דמה". כאשר שולחים חיילים ל"התאמן במעצרים".  כדי שיהיו מתורגלים למקרה שהם יצטרכו לעצור מישהו שבאמת עשה משהו, שולחים את חיילינו להיכנס לבתים בשעות הקטנות של הלילה ולעצור אנשים שידוע מראש שהם חפים מפשע. עוצרים אותם, אוזקים אותם, ואחרי כמה שעות משחררים אותם בלי להגיד להם כלום. ובטח שבלי להגיד להם שהם שימשו כבובת אימונים של חיילינו. "קשה באימונים – קל בקרב". רק שפה "קשה באימונים" זה קשה לאזרחים, לא לחיילים.

"מעצרי דמה" הם לא יוזמה פרטית של מישהו. הם חלק ממתודולוגיה של "צריבה תודעתית".  והתמונה המצטרפת מסך כל העדויות היא שאלימות כלפי אוכלוסיה האזרחית היא אבן יסוד של אסטרטגיית צה"ל בשטחים. והחייל שבפועל עושה את זה, אין לו באמת דרך לא לעשות את זה. הוא נאלץ לעשות מעשים כאלו מדי יום ומדי לילה, והדין וחשבון שהוא עושה עם עצמו בא בדרך כלל אחרי כן.

כמו שרוב אוכלי החיות לא רוצים לחשוב על בעלי החיים שמגופם הגיע הבשר לצלחתנו, וביקור בבית מטבחיים או לול תעשייתי היה הורס להם את התיאבון, כך גם אזרחי ישראל ממש לא רוצים לדעת מה קורה יום יום ולילה לילה לבני האדם שבהם אנו שולטים שלטון צבאי, ומה נדרש מחיילינו לעשות כדי להחזיק אותם כנועים ושקטים. "לספק לנו ביטחון".

בר ראינו ב"עופרת יצוקה" שאין כזה דבר "יותר מדי ביטחון". קשה להיות מידתי.  עד כמה מוצדק למרר את חיי הפלסטינים כשי ששערה לא תיפול מראשו של יהודי? איזה יחס במספר ההרוגים או במספר הבתים הנהרסים הוא סביר ומידתי? האם מוצדק לירות "ירי מונע" ממקלע רימונים, ללא הבחנה, על שכונת אבו-סנינה בחברון  כדי למנוע ירי צלפים משם על יהודים היושבים בלב השוק של חברון? האם זה שצלף הרג תינוקת יהודיה אומר שירי מונע כזה מוצדק? כמה ימים? כמה בתים לגיטימי לשטח כדי למנוע ירי מהם? ואם הצלף היה מכוון אך מפספס, או פוגע במבוגר? אז לא לגיטימי?

החיילים בשוברים שתיקה אומרים לנו: "תראו מה אתם עושים לנו". וכל הכבוד להם על כך. אבל אולי נראה גם מה אנחנו, באמצעות אותם חיילים, עושים לבני העם האחר. לשכנינו, שאנו מנהלים על פי חוקי הכיבוש הצבאי, על כל הנובע מזה.

אולי כדאי ניתן לזה לצרוב קצת גם את תודעתנו אנו?

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “שוברים שתיקה

  1. פינגבק: טיול של שבת | דרכי עצים

  2. פינגבק: אל תקראו את זה | דרכי עצים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s