המפה והטריטוריה


אני מאד אוהב מפות, אבל אני משתדל למעט בשימוש בהן.

GPS הוא ממש דבר מגניב, וממנו אני ממש משתדל להימנע.

היסמכות  יתירה על עזרי ניווט גורמת לשריר ההתמצאות שלך להתנוון. היא גורמת לך להפסיק לראות את העולם ואת אינספור הדרכים בהם העולם הזה אומר לך בכל רגע נתון איפה אתה נמצא ואיך להגיע לאן שאתה רוצה להגיע.

השמש הרי זורחת ברוב השעות בהן צריך להתמצא, והשעון מראה את השעה, ושלטי הרחוב מספרים לך איפה אתה, ושלטי הכוונה גם מכוונים אותך אל היציאה לעיר הבאה או אל מרכז העיר. ואפשר לראות או לחוש איפה הים ו/או ההרים. ותמיד אפשר לשאול מישהו. וזה גם ממש בסדר לא להגיע בדרך הקצרה ביותר, ולטעות קצת בדרך, ולשוטט פה ושם. ובסוף, אם זה חשוב, תמיד מגיעים. ואם זה פחות חשוב, אז גם שראית וחווית בדרך הפחות קצרה יתכן ויותר משקול למה שכיוונת אליו.

מחוץ לעיר, תמיד אפשר לראות לאן זורמים המים, והצלע של איזה גבעה ירוקה יותר, ועל איזה צד של העץ צומחת החזזית, וברוב המקומות, בארצנו לבטח, אפשר לראות מרחוק איזה מקום ישוב ולהתכוונן לפיו. ואם לוקחים קצת מרווח ביטחון של זמן, אז גם שם לא נורא אם סוטים מן הקו הישר. הרי בטבע הטופוגרפיה מכתיבה ממילא את מסלול הליכתך.

כמובן – כדאי שתהיה לך בראש איזו שהיא תמונת עולם של המקום בו אתה נמצא, ולשם כך מפות כן מאד שימושיות. הן טובות כדי ל"לצלם" אותן לפני, לקבל תמונה כללית איפה כל דבר –  ולסגור אותן. צריך להתבונן בהן כדי לדעת מה ליד מה, איפה שפת הים ואיפה ההרים. נכון – יש לי זכרון צילומי, ואני יכול להסתכל על מפה ו"לקחת" איתי את המפה בראש, ברמת פרוט לא קטנה.  אך לא על זה אני מדבר. אני מדבר על תמונה כללית בלבד, לדעת שנתניה היא מצפון להרצליה, מדרום לחדרה ושהים הוא ממערב לה. סדר גודל כזה של פרטים.

המפות הראשונות שלי היו באטלס של סבא שלי לודוויג. באטלס שלו היו מפות מרכז אירופה מכוסות ים צפוף של שמות, כשכל כפר קטן מסומן. בשאר העולם הייתה רמת הפירוט נמוכה בהרבה, אבל עדיין זה הספיק לסבי ולי לשבת ליד האטלס ולתכנן את הטיול הגדול שנעשה ב"אוטו-בית", כשאגדל. ובטיול הזה ננדוד מארץ לארץ ומיבשת ליבשת, רק אני והוא. סבי אגב, לא עזב את ישראל מהיום שהגיע אליה ב 1949 ועד מותו. התכנונים המפורטים שלנו לא הדביקו אותו בחיידק הנדודים, אבל אותי בהחלט כן.

היום יש לי המון מפות. מגירות שלמות מלאות במפות. בעבר, נהגתי לקנות מפות של כל מקום שחשבתי להיות בו באחד הימים, ובמיוחד אלו של מישלן, שלאסתטיקה שלהן יש ערך משל עצמו. גם מישל וולבק (Michel Houellebecq) כנראה חושב כך, וגיבור ספרו המפה והטריטוריה הוא צלם המצלם מפות מישלן של איזורי הכפר של צרפת. לא את אזורי הכפר – את המפות שלהן. והמפות אכן יש להן יופי משלהן, עם אוצר המסמנים שלהם שאחרי חפירה במספיק מפות כבר מאפשר לך לדמיין את המסומנים שלהם, והצל הירוק המלווה כבישים ששווה לנסוע בהם. מעניין אם גם בסהרה מסמנים כבישים נופיים בירוק, ואין ספק שהבחירה בירוק כמסמן ליפה היא לגמרי יורו-סנטרית.

כמובן שוולבק "מרפרר" את בורחס (Borges), ואת סיפורו על הדקדקנות במדע, המספר על ממלכה שהקרטוגרפים שלה עשו מפה בקנה מידה של 1:1 שכיסתה את כל הממלכה, כך שהממלכה והמפה התרפטו  יחדיו*. ואם כבר מזכירים את וולבק, אי אפשר שלא להזכיר את העטיפה של הספר. הברקה אמיתית, שימוש ביצירת המופת משנות השבעים של מיכאל דרוקס – דרוקסלנד.%d7%93%d7%a8%d7%95%d7%a7%d7%a1%d7%9c%d7%a0%d7%93

היום, בעידן google maps ו google earth, המוטיבציה לקנות מפות מודפסות לא באמת ירדה מבחינתי. שום מסך מחשב לא גדול דיו כדי להציע את אותה החוויה של מפה הפרוסה על שולחן שבה אפשר לראות בו זמנית  שטח גדול וגם פרטים מרובים. מצד שני, יש למפות כמו אלו של מישלן יתרון רציני על מפות  ה 1:1 של הקרטוגרפים אצל בורחס. לא רק שהן טיפה יותר קומפקטיות, המקומות המעניינים למטייל מודגשים בהן בלי שום קשר לגודל המקום או חשיבותו בפרמטרים אחרים. המפות מכילות ים של mertadata, סימנים לדברים שקיימים בעולם רק באורח מושגי. כפרון קטנטן כמו Flam שבנורווגיה, שתיירים נקהלים אליו בהמוניהם (לא תמיד בטובתם), מצטנע עד מאוד ב google maps . אם אתה יודע עליו, תוכל למצוא אותו, אך אם אתה רוצה לסרוק את המפה, ולתכנן מסלול – תשכח מזה. במפת הדרכים של מישלן, יש ריבוע אדום סביבו, והוא בולט בלי קשר לגודלו בעולם.

המפות הכי "טובות" הן מפות הזבל החינמיות שמחלקים בלשכות התיירות או בדלפקי המלון. אלו המפוצצות בפרסומות סביב סביב. הכי אהובות עלי הן אלה שהן שילוב של google maps ו google earth , שבהן איורים קטנטנים של הבניינים על המפה עצמה. סוג טיול שאני ממש אוהב, לפחות מפעם לפעם, הוא לנחות באיזו עיר בלי שום בירור מידע מוקדם (חוץ מידע כללי שלא נרכש במיוחד לביקור זה), לאסוף מפות ועלוני תיירות חינמיים, ולטייל לפיהן יום או יומיים. החוויה של הביקור יוצאת הרבה יותר ספונטנית ומשוחררת כאשר אתה לא יודע מראש על מה אתה צריך להעביר V, ואילו אתרים צריך "לעשות". על המפות האלה לא חייבים להסתכל פעם אחת ולהכניס לתרמיל – מותר ואף רצוי  לסחוב בכיס ולהציץ בהן מדי פעם.  גם את המפות האלה אני  שומר, על הקפלים והקרעים, ועל כתמי הקפה והגשם.

ומה לגבי  GPS? מצוין לניווט ימי, כאשר הכוכבים הם הדבר הקבוע היחידי שאתה רואה. לא רע אם הלכת לאיבוד ביבשה. הנקודה היא, שה GPS הוא הוא זה  שגורם לאנשים ללכת לאיבוד. במקום להסתכל מסביב ולקלוט את הטריטוריה והסימנים הברורים שהיא מספקת, אנשים הולכים אחרי הוראות ה GPS כסומים בארובה. כמו אותו הזוג שירד במצוות הGPS מהכביש הראשי לדרך עפר באריזונה, בלי להרהר פעמיים, ונמצא אחרי שבועיים, על סך המוות, באמצע שום מקום, אחרי שנגמר להם הדלק.

————————————-

על הדקדקנות במדע
… ובקיסרות ההיא השיגה אמנות הכרטוגרפיה דרגת
שלמות שכזאת, עד שמפת חבל ארץ אחד השתרעה על
פני עיר שלמה, ומפת הקיסרות – על פני חבל ארץ.
ברבות הימים לא סיפקו עוד המפות המוגזמות האלה,
והמכללות לכרטוגרפיה הוציאו מפה של הקיסרות
אשר מידותיה כמידות הקיסרות והיא תואמת אותה
אחת לאחת, בדייקנות. הדורות הבאים, שהיו פחות
מכורים ללימוד הכרטוגרפיה, הבינו כי המפה
המורחבת הזאת אינה יעילה, ולא בלי כפירה הפקירוה
לשבטי החמה והחורפים. במדבריות המערב עדיין
מתקיימים קרעי חורבות המפה, ומשמשים משכן
לחיות או לקבצנים; בכל הארץ כולה לא נותר שריד
אחר למדעי הגיאוגרפיה.
– חורחה לואיס בורחס

Advertisements

4 מחשבות על “המפה והטריטוריה

  1. מאז שאני משתמש ב-WAZE אני מכור על GPS. אני משתמש בו גם כשאני יודע את הדרך כדי ללמוד את הגיון בחירת הדרך שלו – שלא תמיד ברור לי. מידי פעם אני מוצא מסלולים חדשים שלא חשבתי עליכם – לפעמים מהירים יותר, לפעמים איטיים, ולפעמים דומים בזמן. אני אוהב לדעת את זמן ההגעה המצופה – ובמיוחד אם יש פקק תנועה ויש דרך חילופית (קורה לעיתים!).
    האם זה גורם לשריר ההתמצאות שלי להתנוון? במידה מסוימת כן, אבל זה חוסך זמן ותסכול.ובכל זאת – כדאי לדעת באופן כללי היכן אתה נמצא ולאן אתה הולך – אחרת ה GPS עלול לקחת אותך לישוב הרדוף במקום לרחוב הרדוף בליש תדע…

  2. גם אני בעד שוטטות כאופן טיול. ובחירת יעדים כלליים מראש עם גמישות בשטח לפי מה שרואה העין ולאן שלוקח הלב.
    קרטוגרפיה היא עניין רציני מאוד ובא בימים. שאל את לאה…בעקר על קרטוגרפיה של הגוף (אנטומיה)…

  3. פינגבק: ציוניוני הדרך | דרכי עצים

  4. פינגבק: סימנים דהים | דרכי עצים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s