רב תרבותיות

קורס בשם "תרבות" שלקחתי בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה הסתבר כקורס על רב תרבותיות, נושא מרתק הנמצא לא מעט בחדשות בזמן האחרון.

יש פרופסור קנדי למדע המדינה בשם ויל קימליקה, שמסיפרו אנו לומדים, העוסק ברב-תרבותיות.  הוא מתעסק ברב-תרבותיות בהקשר של מיעוטים לאומיים, כמו דוברי הצרפתית בקוויבק, והאינואיטים (השם הנכון לאסקימוסים) ובהקשר של מהגרים. הוא אומר בגדול שלמיעוטים לאומיים יש יותר "זכות" שהמדינה תסייע בידם לשמר את תרבותם מאשר למהגרים, אך גם לאלה יש כמובן זכויות.

קימליקה לא מדבר עלינו, אלא בעיקר אל ארה"ב וקנדה, מדינות הגירה מובהקות. הוא כן מצטט לא מעט מאמרים של ישראלים, כמו למשל של אחת יעל תמיר, השרה יולי תמיר בשבילכם. אין ספק שמדינת ישראל מאתגרת את כל ההגדרות וההנחות בתחום.

לדוגמה:מהו "מיעוט ילידי": האם אלו הפלסטינים או אנחנו? האם זה שהיינו פה פעם, קפצנו לגולה לזמן מה וחזרנו משמר את מעמדנו כ"האוכלוסייה הילידית"? אנחנו אמנם לא מיעוט פה,בשטח בו התיישבנו, אך באזור כולו אנו בפרוש כן.
ואולי הפלסטינים הם הם ה"אוכלוסיה הילידית"? נוטים לחשוב על אוכלוסיות ילידיות כ"חברות מסורתיות", נחשלות משהו. לפי זה, זכות הפלסטינים להיחשב "ילידים" גדולה משלנו. והם גם, לפחות לעוד כמה שנים, מיעוט.

ועוד דוגמה: מיעוט לאומי  שנוצר על ידי כיבוש שטח, על האוכלוסייה שבו. זה אמור להקנות לו הגנה מסויימת, וזכויות אוטונומיות מסויימות. בשם הצדק ההיסטורי אפשר אפילו לטעון שהיות המיעוט מיעוט נכבש מקנה לו אפילו זכויות עודפות, אפליה מתקנת לתיקון עול היסטורי.
אבל – מה קורה כאשר כובשים שטח, מאכלסים אותו ומחזירים אותו? האם המתנחלים שיוותרו במדינה הפלסטינית  אחרי שתקום יהיו מיעוט לאומי בעל זכויות יתר מתוך תאוריית הרב-תרבותיות? מה שהביא אותם לשם היה הרי מעמדם ככובשים, לא כנכבשים. קשה לדבר על עוול היסטורי מבחינתם. אם הם מעדיפים להישאר בשטח הכבוש ולא לחזור, האם זה שונה מבחינה עקרונית מתושבים כבושים בשטח שנכבש שלא רוצים לעזוב, כמו למשל פלסטינים בתוך גבולות הקו הירוק? לדעתי כן.

קימליקה מדבר על זכויות של מהגרים, וחושב שזכותם להגנה על תרבותם קייימת, אם כי מעט חלשה מזו של מיעוט לאומי. וכאן מדינתנו שוב מותחת את ההגדרות המקובלות. האם היהודים מהגרים? מהגרים מוגדרים בדרך כלל כיחידים שקיבלו החלטה אינדיבידואלית / משפחתית להגר לארץ אחרת. האם התנועה הציונית משנה את ההגדרה של מהגרים כיחידים? איך לראות לאום המפוזר בעולם ומפתח תודעה לאומית, גם בלי שיהיו לו שפת יום-יום משותפת ומיקום גיאוגרפי אחוד? האם הגירה ממניעים ציוניים עונה להגדרה של הגירה רגילה? או שהציונות משנה את ההתיחסות לישראלים ממהגרים לעם ששינה את מיקומו, כמו נאמר הטטרים שהועברו מקרים לסיביר? השפה העברית מסגירה את התשובה. אין בישראל מהגרים. יש עולים.

קימליקה מדבר על "מהגרים בכפיה" כמקרה מיוחד. מה עם כל אלו שהציונות נכפתה עליהם? מה עם היהודים שהועלו לישראל אחרי מלחמת העולם, היישר ממחנות העקורים באירופה, המומים ומבולבלים, בלי לתת להם יותר מדי אפשרות להתלבט, בלי לתת להם להחליט לאן הם רוצים להגיע? או מה עם יהודי ברית המועצות שהועברו דרך מחנות מעבר בוינה בהסכמה שבשתיקה של ממשלת אוסטריה, כך שנמנעה מהם האפשרות "לערוק" בדרך (מה שרבים מהם היו עושים). האם אלו מהגרים? אולי צריך לראות אותם כ"מהגרים" מאותו הסוג כמו האפריקאים שנחטפו באפריקה ונשלחו כבולים בשלשלאות לעולם החדש? נכון, היהודים ש"שוכנעו" להגיע לישראל הגיעו למדינה שבה הם הרוב. אך אלה שלא היו ציונים, ורק רצו בעצם להגיע לברוקלין, בפועל היוו פה מיעוט, בעל תרבות השונה משל הרוב. האם אין הרוב הציוני בארץ חייב להם משהו? אולי סל פליטה במקום סל קליטה? וודאי שלא התייחסות אליהם כבוגדים, כנשורת של נפולות? (או שזה אולי נפולת של נמושות?).

ואולי אנו נופלים להגדרה של פליטים, כאלו שנאלצו לברוח עקב איום על חייהם, כמו למשל הפליטים מדרפור? השואה, פוגרומים בפולין אחרי השואה, כל אלו מהווים סכנת חיים ממשית. אז למה הפלסטינים הם הפליטים כאן ולא אנחנו? לנו לא מגיעות זכויות יתר? בטח שמגיעות, ואנו לוקחים אותן לעצמנו, עם ריבית דריבית. ואת הריבית אנו גובים מפליטים אחרים.

קימליקה מדבר אך ורק על תרבות של nations, לא של קבוצות קטנות יותר, כי הוא מתעסק בפילוסופיה פוליטית, אך יש מקום לדבר על רב-תרבותיות גם בהקשרים של שימור תרבות בהיקפים מצומצמים יותר, לא חובקי כל כמו תרבות של עם.

מה לגבי שכונת עג'מי ביפו? יש בשכונה בפירוש תרבות, לפחות בהקשר של אורח חיים ומסורת. יש גם צדדים פחות חיוביים לתרבות זאת, אך הרי אנו לא מדברים על שימור של תרבויות שעונות אך ורק לעולם המושגים שלנו, נכון? האם האוכלוסיה הערבית של שכונה כמו עג'מי ראויה להגנה שלטונית מפני השתלטות בכוח העדיף של הכסף של תושבי תל אביב היהודים, המפעפעים מהמרכז לשוליים? מפני "ג'נטריפיקציה"? הרי האוכלוסיה הערבית היא "הרוב", בהקשר המקומי של השכונה.

וכשזה להיפך – כאשר המיעוט (ערבים) "משתלט" על שכונה של הרוב  היהודי ומשנה את אופיה? האם התרבות ההגמונית צריכה הגנה? האם מגיע לה הגנה כשמדובר על מקרה לוקלי, ספציפי?

מסתבר שיש החושבים שהרוב זקוק להגנה אפילו ממשפחה אחת בודדת. שזוג יאפים שדתם מוסלמית עשויים לסכן את תרבות הרוב, בישוב כמו רקפת. או קציר. והם דורשים מהמדינה שתספק להם את האמצעים החוקיים לשמר את "תרבותם", גם במחיר הגבלת חרויות הפרט של אזרחיה. ואני תוהה – האם נוצרה בישוב רקפת חברה כה יחודית, בעלת תרבות מיוחדת השונה משמעותית מזו של הרוב היהודי בישראל, ולכן ראויה לשימור וזקוקה להגנה? קשה לי להאמין.

ומה לגבי מושבים דתיים או מסורתיים, שדור ההמשך שלהם התפקר ובא לו לנסוע בשבת, שלא מוכן ששער המושב יהיה מוגף בשבתות. האם יש מקום להגנה על אורח החיים הדתי של דור המייסדים? האם תרבות דתית, כתרבות של מיעוט, ראויה להגנה יותר מתרבות חילונית שהיא, לעת עתה, תרבותו של הרוב?

ומה לגבי התחרדות של ישובים? יש ישובים שבהם אט אט מוצרים צעדי הרוב החילוני עד שאיכות חייו נפגעת במידה כזו שחבריו עוזבים והרוב הופך מיעוט. האם על המדינה להתערב ולמנוע את זה? האם משהו אמורפי כמו "תרבות חילונית ירושלמית" היא משהו שעל המדינה לטרוח ולשמר באופן אקטיבי? לא ברור, אבל אולי כדאי להתחיל במניעת  שריפת תחנות אוטובוס על כי פרסמו את תאטרון הבימה, בכרזה מרובת שחקנים בה שתי אצבעות של שלמה בר אבא נוגעות בכתפה, הלא חשופה, של גילה אלמגור.

ואחרון אחרון: מה לגבי "חוק השילוב הראוי" בצה"ל? חוק שכדי לשכנע קומץ חרדים להתגייס, מדיר חיילות ממגוון מרחבים בצה"ל וחוסם את אפשרויותיהן. נכון שתמיד, העדפה של מיעוטים בשם הרב תרבותיות באה במידה כזו או אחרת על חשבון הרוב. זה בלתי נמנע לתת יותר למישהו בלי לקחת משהו ממישהו אחר. אבל איכשהו תמיד יוצא שהאלמנטים הפחות חזקים בחברה משלמים יותר על הרב תרבותיות. והנשים בישראל, למרות היותן רוב מספרי, משלמות את רוב המחיר של "התחשבות ברגשות הדתיים" – שם הקוד הישראלי לרב-תרבותיות.

ושני צרופי מילים שלא שמעתי במרחב הציבורי: "התחשבות ברגשות הערבים", "התחשבות ברגשות הנשים".