המורדים


אתמול בפצ'ה-קוצ'ה ה12, הציג מישהו בשם אסי חיים מצגת של תמונות מהפרויקט שלו, שבו הוא מתעד חנויות ועסקים של אנשים המסרבים לפרוש. פרויקט מרתק שעליו הוא מספר בבלוג בשם "המורדים".

גם אני רואה מפעם לפעם חנויות כאלה, של בני שבעים ואף שמונים, שממשיכים לפתוח את החנות מדי יום גם כאשר אף אחד מזמן כבר לא נכנס לחנות שלהם. כמו למשל פוטו רייכשטיין, ברחוב העצמאות בחיפה

הם באים מדי יום, הבעל ואשתו. יושבים בחנות עד 2-3, לא מדברים אחד עם השני – כי כבר מה אפשר לדבר אחרי כל כך הרבה שנים. וגם לא מדברים עם אף אחד אחר, כי אף אחד אחר לא נכנס. שמע הצילום הדיגיטלי עוד לא הגיע לחנות שלהם, ורוב ה"סחורה" עטופה בארונות בשקיות ניילון של מכולת.

אין אף אחד שממש מעוניין בנדל"ן של החנות שלהם וינסה לפנות אותם משם. זו חנות קטנה, ברחוב דועך של חיפה, למרות ניסיונות העירייה להפוך את האזור לקמפוס אוניברסיטאי שוקק. גם לו היה ביקוש, ברגע שהם ימכרו את החנות ולא יהיה להם את המקום הזה לבוא אליו, הם לא יאריכו חיים.

אני חושב שהם יודעים את זה, ואת זה יודעים גם כל אותם אנשים שבלוג "המורדים" מתעד. האנשים האלה לא ממש מורדים בשום דבר. הם פשוט לא ידעו מתי לפרוש. לא ידעו לרדת מהאוטובוס בתחנה הנכונה. הם לא ידעו ליצוק לחייהם משמעות ותוכן  כלשהו שאינו עבודתם, בזמן שעוד הייתה להם האנרגיה, והיכולת המנטלית והקוגניטיבית הדרושה להתעניין בדברים אחרים. הלימבו הזה, שלתוכו הם חששו ליפול אם יפרשו, אם יעזבו את המוכר והידוע,  גורם להם לכלות את ימיהם בין חפצים מאובקים שלאיש אין בהם חפץ, במקצועות שאיש כבר אינו צריך, מספקים שירותים שאין להם דורש.

הלימבו הזה, הפחיד גם אותי. הפחיד אותי מספיק כדי לדרבן אותי לפרוש מוקדם, לפני שאהפוך "מורד" שכזה בעצמי. בתחום בו עבדתי, יכול אדם ליהפך "מורד" שכזה כבר בגיל ארבעים,  ואם מקום עבודתו עשיר מספיק, וזכויות העבר שלו רבות מספיק, יכול אדם למצוא את עצמו בדיוק באותו המצב כמו המורדים הללו, רק בקיוביקל, ובלי חבילות צמר מאובקות מסביב (התמונה מבלוג המורדים). אבל גם בלי חבילות הצמר להסגיר, הוא יודע ויודעים הסובבים אותו שהוא "מורד" המסרב לפנות נדל"ן יקר ערך…

הסנדלר בתמונה מטה, בכפר נידח בהרים של האי כרתים, עובד באותו הכוך כבר 65 שנים. הוא לפחות עושה משהו. הוא עדיין הסנדלר היחיד בכפר, והוא עדיין מתקן נעליים. בכפר הזה, ממילא אין משהו שהרבה יותר טוב לעשות. וטוב לו.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “המורדים

  1. היה בטלויזיה (איני זוכר מתי) תוכנית בדיוק על זה – מוכרת כפתורים, חנות מצלמות ישנות, חנות מטאטאים ועוד משהו נדמה לי…אכן מדהים.
    כשאתה מדבר על מקום עבודתך אני ישר מסתכל בראי… הבדל אחד בולט – יש המון אנשים לפטפט איתם…

  2. וואו..
    כמעט כל נושא שאתה מעלה, יכול להיות נושא לאיזושהי תיזה שדורשת מחקר מעמיק, אבל אנחנו ממשיכים הלאה.
    הפעם אני מצרפת שתי התיחסויות:
    קישור לבלוג של רופא: http://www.clalitblogs.co.il/lev/79/ , הנושא: אם תשאלו אותה היא לא חולה, יש לה מחלה. אז מה?ברמה מסוימת הקטע שכתב הרופא מייצר קישור בין הבלוג הלפני אחרון שלך והבלוג הזה שהוא האחרון. משהו בסגנון, העיקר הבריאות ותחי השגרה.
    ולגבי שגרת המורדים. פגשתי אחד כזה לפני שבוע. החנות אותה חנות, רק שעות העבודה התמעטו.
    שאלתי: מה אתה עושה?
    תשובתו: עוזר לנכדים.
    שאלתי: בני כמה הנכדים?
    תשובתו: מעל עשרים.
    שאלתי: אז אתה לא עושה בייביסיטר?
    תשובתו: הם צריכים עזרה כספית.
    שאלתי: בשביל זה יש להם הורים, לא?
    תשובתו: גם להורים אני עוזר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s