לא כל כך נעים לראות גן סגור


איפה שזה רק עושה שכל, אני מכניס לבלוג קישורים לאתרים הרלוונטיים לנושאים בהם הרשומה עוסקת.

אבל לא כולם כך. אתר עיתון הארץ למשל, גם כשהוא מסקר נושאים החיים במרשתת, לא יכניס לגוף הכתבה קישורים אליהם. במדור האינטרנט כן יהיו קישורים, אבל גם שם הם לא יהיו בגוף הרשימה, אלא אחריה.

בויקיפדיה יש אין ספור קישורים בתוך הטקסט של הערך. אבל כולם בתוך ה"גן הסגור" של ויקיפדיה. גם כאשר אין עדיין ערך מאחרי הקישור, או שיש רק stub, לא יכניסו קישור לכתובת חיצונית, גם כשהוא רלוונטי ומכיל את כל המידע שהקורא היה צריך כדי להשלים את המידע החסר. בויקיפדיה יש קישורים, אך בנספח נפרד אחרי סוף הערך, ויש גם קישורים בנספח המקורות.

איך יתכן שאפילו מאמרים מדעיים המתפרסמים online, המצטטים אחרים ומסתמכים עליהם, מכילים תגים סתומים כמו למשל  [smith 86] שאם אתה רוצה לדעת מה הם אמרו, אתה צריך ללכת לסוף המאמר, לחפש את התג, לראות את שם המקור המצוטט וללכת לחפש אותו באינטרנט או בספריה? למה אין קו תחת הטקסט שמאזכר את המקור, בגוף המאמר, שיכול לשמש לקורא קרש קפיצה ישירות אל המקור המצוטט?

בבתי הקזינו של Las Vegas היציאות מוסוות כדי שתישאר ותשאיר את כספך במכונות המשחק או על השולחנות. בגן הנעול של חברת Apple, המוטיבציה המוצהרת היא רצון לשמר את "חווית המשתמש", המוטיבציה הלא מוצהרת אך הלא נסתרת, זהה לזו של בתי הקזינו: ככל שתישאר יותר אצלנו, תשאיר יותר מכספך אצלנו.

אבל מה הסיבות לזה שאתרים, גם כאלו שללא כוונת רווח, עמלים להשאיר אותך בתוך ה"גן הסגור" שלהם? או לפחות לא לסמן את היציאה בברור?

סיבה אחת יכולה להיות הרצון לאפשר לך קריאה לינארית ורציפה של הטקסט, בלי שתקפץ הנה והנה, ותשכח מאיפה ולמה התחלת ולאן אתה הולך. זו גם דילמה שאני מתמודד אתה כשאני מכניס קישור, הייתי מעדיף לא לאבד את הקורא באמצע הרשומה, סתם כי אני אוהב שקוראים את מה שאני כותב. אבל הטקסט בויקיפדיה הרי זרוע בקישורים. אמנם רק פנימיים, אך אלו כה מפתים שלעתים רחוקות אני מצליח להגיע לסוף הערך ממנו התחלתי, בלי ללכת לאיבוד בעץ (נפלא) של מידע כה זמין ונגיש. אז אצלם לפחות זו לא הסיבה. לפחות לא זו המודעת.

בעיתון הארץ, ואתרים מסוגו, היו מן הסתם רוצים שתישאר בתחומי האתר המורחב של העיתון כדי שיוכלו למכור את "זמן האישון" שלך למפרסמים. יותר עיניים השוזפות את דפי האתר ליותר זמן משמעותם יותר כסף לעיתון לכל מודעה. וגם שם, הכותבים היו מן הסתם גם רוצים שתגמור לקרוא את הכתבה עד סופה. ואחרי שתגמור אותה, מתחת לכתבה, יציעו לך עוד כתבות שאולי היית רוצה לקרוא. רק תישאר.

אז איך אפשר להציל את ה HyperText? זו הרי צורת קריאה כה אינטואיטיבית שקשה לי כבר לראות טקסט סתם, סגור על עצמו, המתיימר להגיד כל מה שיש להגיד על נושא מסוים, בלי שום חלון החוצה, אל העולם הגדול.

וכדי להוכיח את טענתי, אין ברשומה הזו ולו קישור אחד. לו היה, עלול היה הקורא שלא להגיע לכאן, למקום בו אני מציין את העובדה החגיגית שזו הרשומה המאה במספר שאני כותב ב"דרכי עצים".

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “לא כל כך נעים לראות גן סגור

    • יתכן שאת צודקת. יתכן שלדעת כתובת של משהו כבר לא דרך יעילה להגיע אליו. עדיף לשאול איפה הוא גר.
      יתכן שאני פשוט עוד לא הסתגלתי לעולם החדש הזה.
      ועדיים מפחידה אותי המחשבה שיום אחד, מנוע החיפוש של גוגל יעלם, ונשאר מנותקים מהעולם.
      ו bing הוא לא תחליף.

  1. דבר ראשון, זו בעיה מוכרת עוד מימי הערות השוליים של הדור הישן. כתיבת הערות שוליים היא אמנות בפני עצמה: ההחלטה מה לשתול בהן, איפה לשתול אותן, ואיך לאפשר לקורא לקרוא אותן, אם בכלל, רק אחר כך.
    דבר שני, אני מתוודה שבעיניי פוסטים עתירי-הפניות הם מכה. אני מרגישה שכל הזמן נותנים לי שיעורי בית: 'תלכי לכאן ולשם ותקראי את זה ואת ההוא ואל תבלבלי לי את המוח עם השאלות שלך עד שלא תקראי הכל'. אני יודעת שהיום פוסט משובח נחשב לכזה רק אם יש בו מספיק הפניות כאלה, אבל, יסלח לי אלוהים, אני נוטה לזלזל בזה קצת. אולי משום שאני מאד מודעת להבדל בין פוסט לבין עבודה מדעית: עבודה מדעית חייבת להיות מגובה היטב. פוסט הוא, בין השאר, גם רשומה אישית: אז מותר לי לעשות מה שאני רוצה.
    דבר שלישי: מה שאני בדרך כלל עושה בפוסטים שלי, זה שאני מסכמת את העניין במילים שלי, בקצרה, וסומכת על כושר החיפוש בגוגל , שכל הקוראים התברכו בו במנות סבירות ומעלה: אם הם לא יודעים על מה מדובר, הם יכולים לחפש. אני מקשרת רק כשמדובר בהפנייה למשהו מאד ספציפי שאינו נגיש אוטומטית מגוגל.
    דבר רביעי: הוכחת את טענתך: פוסט-הולדת 100 שמח!

    • האמת שבפוסטים שלך אין כל כך הרבה לינקים (ודווקא לשמחתי). אבל יש היום בלוגרים שכותבים על פי תפיסה חדשה שמנסה להחליף את התקשורת הקיימת, ומשתדלת לתת סימוכין יותר אמינים ממה שהתקשורת המקובלת נותנת. בבלוגים כאלה אפילו מבקשים לפעמים תשלום עבור הטרחה. העניין הוא שבפועל לא השתכנעתי ששיטת הדיווח הזאת יותר אמינה, על כל פנים לא תמיד, ומצד שני – זה מאד מייגע, ולפעמים – טכנית – זה הופך את ההתעמקות לבלתי אפשרית: פשוט אין זמן לקרוא את כל זה. כלומר, אם צריך לקרוא משהו לצורכי עבודה, אז אין ברירה וקוראים את מה שצריך. אבל אם זה לצרכים אחרים, יש גבול למה שאפשר להספיק – ואני הייתי מעדיפה שהבלוגר פשוט יסכם את העניין בעצמו במקום לשלוח אותי לחמישה מקומות שונים בפיסקה אחת (ולא פעם הם עושים את זאת כך שאתה חייב להיכנס ללינק כדי להבין על מה בכלל מדובר: כלומר הם לא מביאים את זה כסימוכין, אלא כחלק מהמידע הבסיסי).

      יש עוד משהו שצריך להביא בחשבון: ממה שאני התרשמתי, רוב הקוראים לא נכנסים ללינקים (כנראה מהסיבות שהזכרתי). לכן, אם באמת רוצים להסביר להם דברים מסוימים (ולא להסתפק בכך שהמידע יהיה, לפחות רשמית, מתועד ונגיש), צריך לעשות את זה באופן אחר.

      שורה תחתונה: הלינקים הם כל כך זמינים, שלפעמים עושים בהם שימוש יתר. בפועל, ובניגוד למצופה, זה בדרך כלל לא תורם תרומה ממשית לידע.

להגיב על השין גימל לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s