מתחת למצוף הצהוב

הממוקם כ 800 מטרים מהחוף, מול שכונת בת גלים, שוכבת על צידה אוניה טבועה. זו הייתה אנייה טורקית שהובילה מלט ונמצאת בעומק שבין 6 ל 12 מטרים.

ביום ראשון השבוע, במקום ללכת לעבודה (מנהג ממנו נגמלתי לאחרונה), שחיתי לשם עם בני, הנסיך גונג (בדיחה פנימית…) וצללנו עם מסכה ושנורקל אל הספינה. הים היה רגוע ונקי, הראות הייתה טובה, מזג האויר היה אידאלי, והיה פשוט תענוג.

זה היה רק סיור הכנה לבדוק את המקום. בפעם הבאה נגיע לשם עם מיכלי חמצן, משקולות ומאזנים ונוכל לחקור ביתר יסודיות את הספינה. ונבוא בהרכב משפחתי מלא.

למה אני מספר את כל הסיפור הזה? כי במהלך השחיה לשם וחזרה, כשאני נכנס למין מצב מדיטטיבי כזה מהתנועות האחידות של השחיה, נעימות המים והשמש, רצות לי המחשבות בראש. וחשבתי לי כמה נחמד שבמקום שאני סוחב את ילדי לכל מיני מקומות, הגענו למקום שבו הם היוזמים. שבני מדרבן אותי לצאת מן הבית וללכת לבקר את הספינה, שהוא מברר איפה היא, מה מצב הגלים, מייעץ איזה מכונית לקחת (זו שיש לה מפתח לא אלקטרוני, שאפשר לקשור על השרוך של בגד הים…) ומארגן את הכל.

אני ממש לא סובל מזה שמישהו אחר מארגן לי את הדברים, לשם שינוי.  וזה שבני הוא זה, העושה את הדברים האלה בקלילות, ללא מאמץ וביעילות זו הנאה כפולה. אני מודע שהתקופה הזו בה אני יכול לעשות דברים כה רבים עם ילדי היא פאזה לא ארוכה בחיים. אבל כל זמן שאני יכול והם רוצים, אני מתכוון ליהנות מכל רגע מזה, ובמודעות שלימה לכמה נפלא ולא מובן מאליו הוא הדבר.

ושרק נשאר כולנו בריאים…