מהנעשה באיראן


סוף סוף, אחרי מאבק ממושך, הצלחתי לגמור לקרוא את "מגילת זכויות הירח" של רון לשם. השיממון של יום כיפור בהחלט עזר.

למרות סקרנותי ללמוד על המתרחק באיראן, היה לי ממש קשה לגמור את הספר. הוא כתוב פשוט רע.
גם הספר הקודם של רון לשם, "אם יש גן עדן" סובל מאותו סגנון "מאולץ-מסוגנן" שפשוט קשה לי לסבול, מין "סיגנון" סינתטי להחריד, אך הספר הקודם היה יותר קרוב לכאן, וכנראה קרוב יותר גם ללב הכותב, ולכן טיפה יותר טבעי וזורם.

ולא שרון לשם לא יודע לכתוב. רק גמרתי את הספר והגעתי ל"אחרית דבר" שבו רון לשם מספר על עצמו, ופתאום, משב רוח מרענן. פתאום כתיבה זורמת, טבעית, לא "מופלצת". גם במאמר שבו יחצן את ספרו בעיתון הארץ, וסיפר איך חקר את נשואי ספרו כתיבתו יחסית בסדר. פשוט, כשהוא מחליט לכתוב כ"סופר", הוא מאבד אותי לחלוטין.

אני גם מאד יכול להעריך את זה שהוא פרש מתפקיד בכיר בקשת כדי לכתוב את הספר. מאז שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה אני יכול קצת להבין את העניין הזה של תאוות כתיבה, לכתוב גם אם לא יקראו אותך יותר משניים-שלושה אנשים. מה שאגב לא נכון לגבי רון לשם. האיש כה מחובר ומקושר, שלא משנה מה יכתוב יודפס בעותקים רבים, ישווק באגרסיביות ויתורגם לשפות רבות.

גם הנושא, איראן של היום, כבר מבטיח עניין בספר. למרות שממש לא אהבתי את הספר הקודם של רון לשם, בכל זאת התפתיתי לקנות גם את זה – בגלל הנושא. כמו רבים אחרים מן הסתם. אבל כבר בשליש הראשון של הספר הבנתי שלא הספר הזה יאיר לי את פני איראן של היום. אז למה המשכתי לקרוא למרות סלידתי מאופן הכתיבה? סתם, כי "התחלתי, ולכן אסיים". טמטום מאותו המשפחה של "לא משאירים אוכל על הצלחת".

ה"חפירות" שרון לשם חפר לגולשים איראניים, השקידה שבה הוא טרח ולמד את שמות הרחובות בטהרן (מ Google maps?), אפילו המפגשים הסודיים שלו עם איראנים גולים, שיעורי הבית שהוא עשה על שמות המאכלים ומנהגי החגים, תוצאותיהם כולם בספר, ולא בטובתו. שפע הפרטים, השמות והאזכורים רק מגבירים את התחושה שזה הכל שטחי, ושלסופר אין באמת מושג ירוק על חיי האנשים באיראן של היום. זה נקרא כמו יומן קריאה של תלמיד חרוץ המנסה לתפור בתפרים גסים את האוסף האקראי של ה"עובדות" שאסף.

ולגבי החתול חאמד שבספר: אני בהחלט מזדהה עם חיבתו של הסופר לחתולים. זה כבר נותן לו בעיני כמה נקודות זכות. גם אני עצמי נתין של חתול, חתולה בעצם, בשם צ'ילי. אבל התיאור ההיסטרי והמופרך של החתול חאמד בספר הוא דוגמה טובה למה שאני לא סובל בכתיבה של רון לשם. מצטער.

אני יודע שרבים וטובים שיבחו את  שני הספרים של רון לשם, שהוא זכה בפרסים ספרותיים רבים, והסרט "בופור" שהופק על פי "אם יש גן עדן" אכן היה סרט טוב, אבל אני דבק בדעתי – הסגנון של רון לשם מאולץ ומנופח, קשה לי להאמין לדמויות שלו, ואת הספר הבא שלו אני די בטוח שאתאפק ולא אקרא, לא משנה מה יגידו המבקרים.

אבל מצד שני, מה לעשות ששום ספר שאני קורא בזמן האחרון לא מוצא חן בעיני? זה מאכזב – יש לי עכשיו מספיק  זמן לקרוא, ואם לא אצליח למצוא חומר קריאה שאיהנה לקרוא זה יהיה מצער. אשמח לקבל המלצות…

מגילת זכויות הירח הוא לא ספר ששווה לקרוא. לא בגלל ערכו הספרותי ולא כדי ללמוד באמת על איראן של היום. אבל אם מישהו בכל זאת מתעקש, הוא מוזמן לקבל ממני את הספר במתנה. לפחות שלא יתפוס לי מקום על המדף….

מודעות פרסומת

7 מחשבות על “מהנעשה באיראן

  1. אני ממליצה על: אל מקום שהרוח הולך, של חיים באר – אם עדיין לא קראת. שמעתי עליו והתחלתי לקרוא ג"כ בכיפור השנה.
    לגבי איראן: ב-14.10 בפסטיבל הסרטים בחיפה: נסיבות החיים, על איראן
    חוצמזה – הייתי שם חודש וחצי ב-1975: מגורים בטהרן, וכל סופשבוע טיול עם נהג מקצועי צמוד: לים הכספי, לשירז ואיספהאן, לגום ולקשאן. איפושהו אצלי בבית, ספר שרכשתי שם אז: נקרא iran today. יש לי הרגשה שהספר הזה הוא בעצם אולי iran tomorrow

  2. תודה! אחפש את הספר. ולסרט כבר קניתי כרטיס.
    מקנא בך שהיית שם. אני כבר כנראה שלא. גם לו היה לי דרכון זר לא הייתי מעז. ראיתי תמונות של ארכיטקטורה מוסלמית מדהימה באיספהן. מה עשית שם? ספרי…

    • הייתי אשתו של…
      הוא נקרא לעבודה של 3 חודשים, עם חבר מהארץ ועם נהג מקומי צמוד.
      אני שהיתי שם חודש וחצי. התחלתי ללמוד לנהוג, אצל מורה נהיגה של נשות הישראלים. טיילתי המון ברגל בחלק הצפוני של טהרן. אכלנו במסעדות מ ע ו ל ו ת, הלכנו לבאולינג ולהחלקה על הקרח, נפגשנו עם רווקות יהודיות מקומיות שבילו במסיבות פנויים-פנויות יהודיים, טיילנו בכל סופשבוע, עם הנהג, למקום אחר, הסתובבנו בשווקים המדהימים בשושן, במסגדים יפיפיים ועוד ועוד ועוד…
      שים לב, שלבד הסתובבתי רק בחלק הצפוני של טהרן. כל השאר עם עוד אנשים. בצפוני אפשר היה להסתובב בלי, מה שכינו, צ'אדור. אנשים פנו אלי ברחוב בפרסית, משום מה נראיתי לגמרי מקומית. עוד משהו שאני זוכרת, ריבוי מכוניות שדומות לאסקורט שהיתה אצלנו, ושהדגם שלהן שם נקרא פקאן. פגשנו במלונות הרבה ישראלים שטסו לטיול הארוך בנפאל בדרך הקצרה, דרך פרס.
      כמובן שיש לי שיקופיות ותמונות מהמקומות הממש מרהיבים. הייתי בטוחה שאחזור לשם. הרגשתי את הפער בין המעמד העליון לבין העניים, שלעתים קבלתי את הרושם, בטיולים, שהם חיים במדבר מתחת לאדמה.
      היה אז בי"ס ישראלי, יסודי, עד כתה ח', בטהרן. היינו בקשר רצוף עם הישראלים.
      יש עוד… אבל זה בפגישתנו הבאה 🙂

      • תודה. אני כנראה מקסימום אדפדף. אבל אולי מי שהייתי אשתו של יהיה מעונין. אשאל אותו. והשם היה פקאן. נשמע ומצלצל כמו השם אגוזי פקאן.

  3. נדמה לי שזה כבר הספר השני שאתה מציע כאן לכל דורש. אבל אני לא אקפוץ על המציאה, כי גם אני שמעתי עליו ביקורות לא מאד אוהדות.
    מכל מקום, תתנהג שם יפה לחתולה שאתה הנתין שלה, שמא היא תתעצבן עליך (חיוך).

  4. אהה! אז זה לא רק אני…
    מעניין שכל הביקורות בעיתונות אוהדות. מלמד משהו על מי רוחץ את ידו של מי
    ולגבי החתולה – ביד אחת אני מקליד, וביד השני אני מלטף. אם אני מפסיק, היא נושכת אותי. בעדינות..

להשארת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s