הארנב מפטגוניה

גמרתי לקרוא את "הארנב מפטגוניה", האוטוביוגרפיה של קלוד לנצמן. זה מ"שואה".

היו לו חיים מעניינים. האיש היה בהרבה צמתים מרכזיים של תרבות המאה העשרים. היה בן זוגה של Simone de Beauvoir  וחי אתה ועם Jean-paul Sartre  במעין משפחה מורחבת. הוא העורך של  Les Temps modernes ועשה שלושה סרטים תעודיים בשם "צה"ל", "למה ישראל", וכמובן "שואה". הוא למד יחד עם Gille Deleuze אך במקום להטביע את חותמו עם עולם הפילוסופיה כמו חברו ללימודים, עסק רוב הקרירה העיתונאית שלו בכתיבה לעיתונים פופולריים בצרפת על נושאים הרי גורל כמו האם  Yves Montand בוגד ב  Simone Signoret עם Marilyn Monroe.

יחסית למי שחי מכתיבה כל חייו, סיפור חייו, כפי שהכתיב אותו למזכירתו, לא כתוב טוב. אפילו רע לדעתי. חיפשתי ביקורות לספר ומצאתי ביקורות לגרסה הצרפתית המשבחות את סגנון כתיבתו. מצאתי גם ביקורת לגרסה העברית המשבחת את תרגומה הקולח של המתרגמת. לא יודע. או שהתרגום לא באמת קולח או שהמקור לא כל כך מסוגנן. אני עדין דבק בדעתי ששווה לקרוא את הספר, אך לא כיצירה ספרותית.

וחוץ מזה, האיש די נאד נפוח. יחסית למי שהיה קומוניסט ותמיד בצד שמאל של המפה, תמוה בעיני שלפחות לארבע מבנות זוגו במהלך השנים הוא טורח לציין את מוצאן האריסטוקרטי. והפומפוזיות מתפלקת לו החוצה בלא מעט תיאורי אגב של אנשים ומאורעות. הוא תמיד כביכול בצד "הנכון" של הדברים, אבל לא תמיד ברור למה.

הוא גם טרחן לא קטן. נכון, אסור להגיד מילה רעה על "שואה", מדובר ככלות הכול בסרט על "השואה", אבל מצטער, הסרט כן ארוך מדי, וטרחני.

אבל הספר שווה קריאה. לנצמן היה תמיד מספיק קרוב לקלחת הרוחשת בפריז כדי שסיפור חייו יהיה מעניין ולו רק מהקרינה שספג מאנשים כמו Sartre ו  de Beauvoir. פרקים בהיסטוריה שהיו חסרים לי, כי הייתי צעיר מדי בעת שהתרחשו מכדי לשים לב, או שהיו לא מענינים לעיתונות המקומית, כמו למשל המאבק לשחרור אלג'יר, מתוארים בספר וקיבלתי מושג מה לגביהם לנצמן פגש שם את  Frantz Fanon, טיפוס שתמיד מצאתי מסקרן, והספר הבא שאני הולך לקרוא הוא "ארורי האדמה" שלו.

ואת הספר הזה, אשמח להעביר הלאה, אם מישהו רוצה.