לקרוא "הביתה" ב Kula Mawe


קראתי את ספרו המצוין של אסף ענברי, בזמן שישבתי במלון וחיכיתי ליום בו יופיעו עמיתי לפרוייקט לעבודה. הספר כתוב במין תערובת (חדשנית לדעתי) של פרוזה ותיעוד, מתובלת בהרבה הומור, ומספר את תולדות מאה השנים הראשונות (והאחרונות?) של קיבוץ אפיקים, מייסוד התנועה בברית המועצות ועד ההפרטה.

חשבתי שהספר מציג באור ראוי להערצה את אנשי הקיבוץ הזה בפרט ואת מוסד הקיבוץ בכלל, אך צורי, הבננצ'יק של אפיקים שפגשתי בכנס האננס והבננות של העמותה לפירות אקזוטייים, סיפר לי שיש בקיבוץ תרעומת רבה על המחבר, וישנם אי דיוקים בספר, שחלקם לא מחמיאים לאנשים. כשחושבים על זה, אין באמת דרך להימנע מתרעומות כאלו, כאשר כותבים ספר שכזה על אנשים חיים המוזכרים בשמם האמיתי, או שקרוביהם עדיין חיים. האח של הבננצ'יק מוזכר בספר, שחיין מצטיין שנהרג במלחמה.

נקודת דמיון אחת בין אנשי אפיקים ואנשי Kula Mawe היא שבשני המקרים מדובר בקבוצות אנשים שצריכים  להפוך לחקלאים,  ללא כל נסיון קודם או הכשרה בחקלאות.

אבל כאן מסתיים הדמיון בין שתי הקבוצות. במקרה של Kula Mawe  השינוי נובע מכורח שהם עדיין לא הפנימו לגמרי. מרעה חופשי פשוט כבר לא מספיק לצרכיהם. במקרה של אנשי אפיקים, המוטיבציה היא אידאולוגית. הרצון לבנות ארץ חדשה, ולנפץ את התדמית של היהודי המנותק מהאדמה.

אותה המוטיבציה שבגללה אבא שלי ויתר על השלמת תעודת בגרות אחרי המלחמה, ואוניברסיטה, שאינם נחוצים לחקלאי בארץ ישראל. כך בכל אופן שכנע אותו השליח מארץ ישראל שהגיע לסלובקיה בשליחות, ושמיד אחרי כן נסע לוינה לעשות דוקטורט בספרות.

ההבדל הגדול ביותר בין שתי הקבוצות הוא בתחושת הקהילתיות.  Kula Mawe נעדרת כל תחוש של קהילתיות. האנשים שם כמעט עוינים זה את זה. הם לא עוזבים את בקתותיהם בלי לנעול אותן, אפילו לא לחמש דקות. הם יעקרו זה את העץ של שכנו, והם יתפקדו יחד רק כאשר הדבר נכפה עליהם, כמו למשל  בקואופרטיב המפעיל את הבאר.

הקיבוץ, וספציפית קיבוץ אפיקים, הוא מקרה של קהילתיות אולטימטיבית. קהילה שבה אפילו הילדים שייכים לכלל, שבה אין רכוש פרטי כלל ולכן אין גם מה לגנוב. שבה, בימים הראשונים. לא היו לאנשים אפילו תחתונים פרטיים. ושבה עד היום לא נועלים את הבית.

ויש כמובן את העניין של קבלת ההחלטה. מייסדי אפיקים השליכו מאחוריהם את עולם הגלות, ולא הסתכלו אחורה. נכון, הייתה נשירה, ואנשים אפילו חזרו לארצות מוצאם, אבל הקיבוץ נוסד על בסיס נתק מוחלט מהעולם הישן, וקפיצה נחשונית אל הלא נודע. הם המציאו את המוסד הזה תוך תנועה, ללא תקדימים של ממש. הם לימדו את עצמם חקלאות בעבודה כשכירים בפרדסים, בנו כבישים בהתנדבות, והפכו חקלאים מומחים בקנה מידה עולמי.

אנשי Kula Mawe לעומת זאת לא ממש קיבלו את ההחלטה לשים את יהבם על החקלאות. הם לא ויתרו על גידול בעלי חיים, ומספר בעלי החיים שיש לך עדיין קובע ויקבע את מעמדך, גם אם משאבי הסביבה לא יכולים באמת לתמוך במספרים  כאלה. אם הגשמים יתחדשו, ויהיה מספיק מרעה, לא בטוח שהחלקות שהם בנו יעובדו. מבחינה תרבותית, הם עדיין "פסטורליסטים" – זה מה שמגדיר אותם. אם מישהו מוכן לשלם להם באוכל כדי שיכשירו לעצמם חלקות אדמה, אז הם יעבדו בחקלאות. אך הם ממש לא מגדירים את עצמם, לעצמם, כחקלאים.

האם אפשר לבסס קואופרציה חקלאית בקהילות של פסטורליסטים כמו Kula Mawe?  מ. שאצלו נסעתי לעבוד, סבור שיש סיכוי.

האם אפשר להפוך את הקהילות של "פסטורליסטים" בארץ לחקלאים? על בסיס שיתופי? אצל הבדואים זה לא קרה. אבל אני לא יודע באם מישהו ניסה. אם זה היה מצליח עוד היינו צריכים לתת להם מכסות מיים ויצור, מה שלא מתאים לאגנדה של  של מדינת ישראל. שאלתי את מ. לדעתו, והוא חושב שבארץ זה לא ילך. שיש לבדואים דרכים אחרות להתפרנס שדורשות פחות מאמץ מלעשות את המעבר לחקלאות.

בכל אופן, ממש הצטערתי כשהביתה נגמר, ונשארתי תקוע רק עם מגילת זכויות הירח של רון לשם, ממנו ממש לא נהניתי. אחרי שקראתי את אם יש גן עדן, אני גם לא מבין מה גרם לי לקנות גם את הספר הזה.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “לקרוא "הביתה" ב Kula Mawe

  1. פינגבק: הכינו שקיות גדולות | דרכי עצים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s