איך לעזור לאפריקאים?


בביקורי בקניה, נתקלתי בשלוש גישות לביצוע פרויקטי סיוע כמו למשל החלקות הטרפזואידיות ללכידת מי גשם. לכל אחת יש יתרונות וחסרונות משלה, ויתכן שחלק מהגישות נזקן רב מתועלתן. במיוחד נפוץ העניין של "סינדרום התלות", בו אנשים מתחילים לצפות שיאכילו אותם בעודפי התוצרת החקלאית של העולם השבע, לנצח.

ל-מ. שבפרויקטים שלו נסעתי לעבוד, יש שיטה שהוא פיתח. לשיטתו, הדרך הנכונה לבצע פרויקטים, היא "בשיתוף הציבור". שיטה להערכתו ממזערת את סינדרום התלות.

בשיטה זו קבוצות של תושבים שהתלכדו למטרה זו, בונים בעצמם את החלקות ומתחלקים בהמשך ביבולים. בדרך כלל העבודה נעשית בכלים ידניים, כמו אתים, מעדרים ומריצות, שגופי הסיוע מספקים. גופי הסיוע מממנים גם שרותי תכנון – כמו למשל איתור השטח המתאים וסימון תוואי החלקות, ושרותי פיקוח והדרכה – הן על התקנת החלקות והן על עיבודן הראשוני.

יש גם גישות אחרות, הנקוטות בידי גופי סיוע אחרים.

בגישה אחת, הנקראת Work for Food, או Food for Asset, משלמים לצוותים הבונים את החלקות (עבור עצמם!)  באוכל. הרעיון כאן הוא שאוכל זה אמור לעזור לתושבים לצלוח את התקופה עד שהחלקות יתחילו להניב, בלי לגווע ברעב. החיסרון בגישה זו הוא שהדבר עלול ליצור תלות של התושבים במזון מגופי הסיוע, שיקשה עליהם להתנתק ממנו, גם כאשר החלקות יושלמו ויזרעו. חסרון נוסף בשיטה זו הוא שכאשר האופציה הזו קיימת, אנשים מעדיפים אותה על שיטתו של מ. ולא משקיעים מספיק בפרויקטים המוקמים על פי שיטתו.

זו סכנה מוחשית. כך בפועל קרה במקום אליו הגעתי בקניה, Kula Mawe. הצוותים איתם הייתי אמור לעבוד, עובדים גם, ובעיקר, בפרויקטים עבורם הם מקבלים אוכל. בפרויקט זה הוקמו כבר 22 חלקות בעוד בפרויקט בו אני באתי לעבוד הושלמו 2. ההסכם איתם היה שהם עובדים בפרויקטים "ההם" בימים שבת-ראשון-שני, בפרויקטים "שלנו" בימים שלישי-רביעי-חמישי, ובימי שישי הם במסגד. בפועל, יום שני היה יום חלוקת האוכל (אחת לחודש), וכיוון שהם לא יצאו לעבודה באותו יום, אלא התקבצו מהבוקר וחיכו למשאיות הסיוע, הם היו צריכים להשלים את היום הזה ביום שלישי. ביום רביעי הגיעו חלקם לעבודה איתי, אך מעט, ולזמן קצר.

בחלקות ההן, אם הם לא מסיימים יחידת עבודה מדידה ביום, הם לא יקבלו אוכל על יום זה. בחלקות עליהם עבדתי, אין את השוט הזה. יש רק את אי הנעימות שנגרמת להם מזה שאדם לבן בא מרחוק לעבוד איתם ועובד במרץ בעוד הן (הגיעו רק נשים – חציין עם תינוקות) לא ממש. אך אי הנעימות חלפה לה די מהר. בפועל, העובד של מ. שהיה איתי – עמנואל (סוס עבודה של ממש) ואני הזזנו כמחצית מכמות העפר שהוזזה שם בשלושת השעות שעבדנו.

ויש עוד גישה. בשיטה זו מביאים קבלן. הקבלן מביא ציוד מכני הנדסי, בונה את החלקות, מגדר את השטח כנגד בעלי החיים, ומוסר את החלקות לקהילה לעיבוד. התקווה היא שהקהילה תתחיל לעבד את החלקות, תראה כי טוב, ותמשיך משם הלאה לבד לבנות עוד חלקות עד למצב שלכל משפחה תהיה חלקה. יותר יקר – בלי ספק, אך יתכן שזה טוב כדי להתניע את התהליך. מחפרון JVC  בינוני יכול בקלות לבנות 2-3 חלקות ביום.

בעבודת כפיים נדרשות 800-1200 שעות אדם לכל חלקה. אנשים שמעולם לא עסקו בחקלאות ולא ראו יבול משל עצמם הם באופן טבעי קטני אמונה בעניין זה, וקשה להם להשקיע את כמות השעות הלא מבוטלת שנדרשת להקמת חלקה. במיוחד במקום בו ירד גשם רק יום אחד בשנתיים האחרונות, והחלקות מבוססות אחרי הכול על נגר עילי מגשם ולא על מי באר (שיש במקום). אם הם  בינתיים מקבלים שכר, באוכל, על עבודתם, אז אמונתם יכולה להיות קצת פחות חזקה.

ויש את ענין הגדרות. בפרויקט הראשון בו עבדתי, מקור הסכנה ליבולים הוא מצד בעלי החיים המבויתים. התושבים הם קודם כל רועי צאן. זה חלק מהותי בהווייתם, וכל תרבותם סובבת סביב טובת הצאן. אם העיזים יהיו רעבות, הרועה לא בדיוק ישתדל למנוע מהן לעלות על החלקה בה מישהו מנסה לגדל יבול ולחסל אותה. מ. מצפה מהתושבים לבנות גדר סביב החלקות באמצעיהם הם, שזה פס של ענפי שיחים קוצניים (כל השיחים שם קוצניים, מאוד). התושבים מצפים מאירגוני הסיוע לממן להם גדר מרשת ברזל. כרגע – אין גדר, אך מצד שני, אין גם יבול להגן עליו. לא ברור מה יקרה.

בפרויקט השני בו עבדתי, באזור ה Samburu,  עושה רושם שהמעבר לאורח חיים חקלאי לא הושלם אך הוא בשלב מתקדם יותר, ושם הרועים כנראה שלא יעלו על החלקות. שם גם יש מספיק עשב לעיזים, כך שאין לחץ על שטחי המרעה. מצד שני, שם יש סכנה מוחשית ליבולים מצד בעלי החיים הלא מבויתים כמו זברות, דיק-דיקים (מין אנטילופות זעירות – בתמונה) ופילים. ולראיה – את חלקותיהם הפרטיות התושבים כן מגדרים.

הזברות כנראה די סתומות, ולעצור אותן מספיק חוט תיל אחד בגובה של כ 60 ס"מ מעל הקרקע, המתוח בין עמודי עץ. אך עדיין – השטח בו נמצאות החלקות (12 במספר) הוא יחסית גדול, והחלקות משותפות לכל הקהילה ולא פרטיות, כך שאין גדר. התוכנית הייתה לשים שומר לילה שיבריח את בעלי החיים, אך אתמול התקשר אלי הצ'יף משם, וסיפר לי שאריות (או ברדלסים) טרפו ביום שני בלילה שני שומרי לילה, כך שכרגע החלקות לא מוגנות, לא על ידי גדר ולא על ידי שומר.

לעומת זאת, בפרויקט באזור Turkana אותו ראינו, מהסוג המבוצע על ידי קבלן, קודם כל מגודר השטח בגדר באורך של כ 6 ק"מ, היכולה לעצור אפילו פילים, ויש שם פילים – בשפע. (כך אמרו לי בכל אופן – אני לא הצלחתי לראות ולו זנב פיל בכל שהותי בקניה, למרות כל מאמצי). שם לפחות היבולים, אם יהיו , יהיו מוגנים. בחלקות להן באנו לתכנן פרויקט השקיה, יש שומר לילה, והוא יושב גבוה מעל השדות (בתמונה מטה). האריות כנראה לא יכולים לטפס למעלה…

מ. חושב שגופי הסיוע האחרים, הנוקטים בגישות האחרות , הם כולם דגנרטים. אני לא כל כך בטוח. אבל מ. כבר 27 שנים באפריקה, ואני הייתי שם 3 שבועות, כך שהייתי נותן קצת יותר משקל לדעתו.

אבל בשורה התחתונה, ב Kula Mawe, כתוצאה מהתחרות עם גופי הסיוע האחרים, יצא לי לעבוד בהתקנת חלקות עם התושבים שלוש שעות ב שישה ימים. מצד שני זה השאיר לי זמן רב לדבר עם התושבים, לצלם הרבה, לעבוד על תחזוקת העצים שנשתלו בבית הספר היסודי בעיירה, לתת שיעורי גיאוגרפיה לכיתות ח' ולחשוב מחשבות הרבה.

עוד על הפעם הזו בקניה

מודעות פרסומת

10 מחשבות על “איך לעזור לאפריקאים?

  1. זה נשמע די מדכא. וזה מעורר מחשבות עגומות על סיכויי ההצלחה של סיוע מ"בחוץ" בכלל, ועל הצורך בתהליכים שיובלו "מבפנים". לא שיש לי מושג איך מגיעים לזה, כמובן.

    • לא פשוט לשנות את אורח החיים של אנשים. מי שמאז ומתמיד חי על מרעה ונדודים, לא פשוט לו לעשות את השינוי למגורי קבע וחקלאות. ראי כמה זה לא ממש מצליח עם הבדואים אצלנו.
      לא צריך לגשת ברגל גסה למשהו שבעצם מוחק את תרבותו של שבט. מה שמ. עושה, זה לעשות את השינוי מבפנים, בעזרת "חוזה חברתי". לא תמיד יש תחושת קהילה מספיק חזקה כדי שזה יצליח.

  2. הדרך הכי טובה לעזור לאפריקאים פשוטה מאוד – לבנים צריכים להפסיק לנצל את אפריקה. במיוחד טוב יעשו ישראלים אם יפסיקו לסחור בנשק שם. במקום "לעזור" לאפריקאים, קודם שיפסיקו את הכיבוש ואת הגזענות כלפי לא-לבנים בישראל.

    • בשורה התחתונה – אפריקה נמצאת במאזן סחר שלילי עם שאר העולם. יש מה לנצל פה ושם, ויתכן שיש ישראלים, ואחרים שעושים זאת. אך עושה רושם שחצי אפריקה חיה מכספי סיוע, כולל למשל 80% מאוכלוסיית ניירובי, העובדים כולם בארגוני סיוע כאלו ואחרים.
      וגם נכון שנתח נכבד מכספי הסיוע הולך ל"תקורות", חלק גדול על מנגנונים מנופחים של האו"ם באירופה.
      אבל כל זה לא רלוונטי לעניין נסיעתי לקניה. בסך הכל, הוצאתי סכום לא מבוטל על טיסה לקניה, כדי לבוא ולהעביר כמויות אדמה במריצה מכאן לשם, במטרה לאפשר לאנשים לגדל יבולים בתנאי בצורת.
      נכון שבאותה הזדמנות גם "גנבתי" הצצה לחייהם. נצלני? אולי.

  3. פינגבק: תעשיית החמלה | דרכי עצים

  4. פינגבק: הממשק הראוי | דרכי עצים

  5. פינגבק: קניה ונורווגיה 2 | דרכי עצים

  6. פינגבק: Leaping-in, Leaping-ahead | דרכי עצים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s