Zone Denial


את בוקר יום שבת הקדשתי להתקנת פס הקול בעבודת הגמר לתואר השני באומנות של זוגתי. בתוך קוביית חמרה הכנסנו רמקול, המשמיע פס קול של "רעש בייתי".

 את שעות אחר הצהריים והערב לעומת זאת  ביליתי עם אבא שלי.

ובין לבין, איישתי במשך חמש שעות את דוכן העמותה לפרות אקזוטיים, באירוע "טעם בטבע" של משתלות יגור, שם ניסיתי לשכנע אנשים שגם הם יכולים לגדל ספודילה, ג'בויטקבה ומַלוּד בגינת ביתם.

לעמותה לפרות אקזוטיים, שאני לא רק שנמנה על חבריה, אלא אף משרת בהנהלתה, יש כ 200 חברים בכל רחבי הארץ. חברים אלו חולקים תחביב משותף: הם מנסים לגדל בגינותיהם עצי פרי שהאקלים בארץ לא ממש מתאים להם, מה שבארה"ב נקרא Zone Denial. כלומר – לגדל צמחים תוך התגברות על הפער בין האקלים בו גדל הצמח הזה בדרך כלל, והאקלים בו מנסים לגדל אותם. הצמח יכול להגיע ממקום קר יותר, חם יותר, לח יותר וכו'. ולכל בעיה, יש פתרון. לחלקו אמנם מחיר אנרגטי לא מבוטל, אך בדרך כלל אפשר פשוט לנצל מיקרו-אקלימים הקיימים ממילא בפינה כזאת או אחרת של כמעט כל גינה.

וזה מה שהופך פירות ל "אקזוטיים".  פירות "נדירים" היה אולי שם יותר מוצלח, אך שם זה נחטף על ידי פורש של העמותה שרשם עמותה משלו  ל"פירות נדירים". נו מילא…פוגשים הרבה אנשים "מעניינים" בתחביב הזה.

אז כאמור, ישבתי לפני שולחן עמוס פירות מסוגים שונים, שנקטפו בעיקר בבוסתן הכרמל, והסברתי לאנשים כמיטב יכולתי על כל אחד מהם, וסירבתי בתוקף לתת להם לטעום, למרות ש "ברשת ב' אמרו שיש כאן דוכן בו אפשר לטעום פירות אקזוטיים". גם כשמבלים כמה שעות בדוכן כזה פוגשים הרבה אנשים מעניינים, שחלקם הגדול תמה לראות שאני לא מנסה למכור להם כלום.

אבל כן ניסיתי לשכנע אותם שחלק גדול מן הפירות שהיו על השולחן הם יכולים גם לגדל, ואפילו בגינה הפרטית. כמובן שכדי להגדיל את סיכויי ההצלחה, כדאי להם להצטרף לעמותה ולהשתתף בימי העיון…

פירות כמו אבוקדו ומנגו שנחשבו פעם נדירים ואקזוטיים הם היום דבר שבשגרה במטבח שלנו, ופירות אחרים, שלא מגודלים מסחרית בשטחים גדולים, כמו למשל ספוטה וספודילה, גדלים כאן ללא קושי מיוחד  ובלי הזדקקות לאינטנסיביות יתר בגידול. ישראל היא בסך הכל מקום די ידידותי לצמחיה, בלי ערכים קיצוניים של טמפרטורה, ואם משקים מספיק, באמת שהכול יכול לתת פה פרי. אם לוקחים בחשבון את מגוון האקלימים הזמינים פה, מהערבה, דרך אזורים כמעט טרופיים כמו בקעת בית שאן או החוף הצפוני של הכינרת וכלה בגליל העליון ובגולן (לפחות לטווח הקרוב…) אז יש כאן מגוון ממש גדול של אזורי אקלים.

ושוב חשבתי לעצמי, שמדינת ישראל כולה היא בעצם סוג של zone denial. כל אותם האנשים שבאו הנה מאקלימים ותרבויות שונים ומגוונים, ושעשו מאמצים עליונים להיקלט ולהשתרש בלבנט הרותח, הוו בחייהם zone denial. לא כולם שרדו את המעבר. חלקם חזרו ל zone ממנו באו, או עברו הלאה לzone  יותר מתאים, אך רבים מהמצופה נקלטו היטב, ואף נתנו פרי. ואת הפרי הזה מייצאים היום לכל העולם.

כמו שיש כאן מגוון גדול של אקלימים שניתן לנצל לגידול פירות וירקות מגוונים ובכל עונות השנה, יש כאן גם מגוון גדול של תרבויות. אם רק נצליח למתן את הערכים הקיצוניים של הטמפרטורה הפוליטית כאן אפשר להפוך את המגוון הזה ליתרון. נוכל להתחיל לנצל את מנעד הכישרונות המצוי ברשותנו. ישראלים ופלסטינים, גברים ונשים, חילונים ודתיים – כולם זכאים וצריכים לנצל את הפוטנציאל האנושי שלהם.

בין הים לירדן יש, אם מתעלמים מסוגיות של "מי אזרח של מה", כמעט 12 מליון איש. זה יותר מיוון, פורטוגל, ובעצם מרוב מדינות אירופה. אם נמשיך עוד עם המקבילה החקלאית, אלו הרבה מאד דונמים של אדמה. אם נדאג לשפר את פוריות האדמה הזו, על ידי שוויון הזדמנויות בחינוך ותעסוקה, אפשר להפיק ממנה הרבה תוצרת.

כמו שחקלאים מתקדמים למדו ש monoculture, גידול יחיד בעל זהות גנטית על שטחים נרחבים, הוא מתכון לאסון, כך גם אנחנו, כמדינה, צריכים לגדל מגוון גידולים שונים, להגדיל את המגוון הגנטי, ולנצל כל מיקרו-אקלים לטיפוח תרבויות רבות, מגוונות ונושאות פרי.

end proselyting;

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “Zone Denial

  1. השוואה יפה בין הפירות האקזוטיים ויושבי הלבנט. ובכלל, קבל כוכבית על עיסוקיך המגוונים. איש אשכולות!

  2. זה שאתה עומד בדוכן ולא מנסה למכור – נראה לי מאד
    זה שאתה מנסה לשכנע אנשים לשתול עצי פרי ולא נותן להם לטעום – נראה לי אתגרי.
    סצנה:
    חדווה חוזרת הבייתה עייפה אך מרוצה.
    שלומיק: איך הייה הטיול?
    חדווה: היה נחמד. תשמע, מה דעתך שנשתול ספודילה?
    שלומיק: מה זה?
    חדווה: זה פרי אקזוטי.
    שלומיק: טעים?
    חדווה: האמת, אני לא יודעת
    שלומיק: הא?
    חדווה: באמת הוא לא נתן לטעום! אבל הוא הייה נורא נחמד, גבוה כזה ושחרחר, ונורא רצה שני אצטרף לאגודה שלהם ….

  3. היום מלאו 20 שנים למבצע משה, וראיינו ברדיו בעניין זה את הרמטכ"ל דאז – אמנון ליפקין שחק. באותו המבצע הבאנו לארץ מאתיופיה מספר גדול של "פירות" מאד אקזוטיים. מבצע באמת מדהים ונפלא.
    אך למרות שניסיונות האקלום הקודמים לא היו הצלחה גדולה, גם הפעם לא השכלנו לספק לעולים אלו את החממות ותנאי הגידול שיבטיחו את התבססותם בקרקע הטרשית שלנו. היותר חזקים שרדו את המעבר ונקלטו. הפחות חזקים שורדים בקושי, ולא מניבים פרי.

  4. פינגבק: המבריח | דרכי עצים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s