על החיפצון של מעשה היצירה


 מה מחייב שתהליך היצירה יעצור בנקודת זמן מובחנת ויקפיא את תוצריו? למה אי אפשר לשנות שורה בשיר, ניסוחים בספר, משיחות מכחול בציור או את איזון הצבעים בצילום?

הרי היוצר עצמו לא קופא על שמריו,  ומשתנה עם הזמן העובר, וכי למה לא ישתנו גם תוצרי מוחו?

יש וודאות גדולה לדעתי שמשורר יקרא את שיריו משכבר, ולפחות לגבי חלקם יאמר לעצמו: היום הייתי כותב אותם אחרת, או: "הייתי את השורה הזו משנה כך…". אז למה הוא לא עושה את זה?

אז יש קשיים טכניים. אם השיר הודפס ונכרך בספר, התצלום הודפס ומוסגר, הציור נמכר לאספן ותלוי על קיר ביתו, המאמר הוצג בכנס מדעי, יהיה קשה לשנות אותם.

נכון שאפשר להדפיס גרסאות חדשות של שיר, ספר או צילום. הרי אנחנו חיים ב"עידן השיעתוק המכני של מעשה האומנות" (כפי שוולטר בנימין ניתח במאמר ששווה קריאה). אך אז באים לידי ביטוי קשיים מסוג אחר.

האם הגרסה החדשה של התצלום הופכת את קודמתה לפחות טובה? לשגויה? את הגרסה הקודמת של הספר לחסרת ערך? ללא מעודכנת? ומה יאמרו כל אותם האנשים שהשקיעו את כספם בגרסה הקודמת? האם הם ירגישו מרומים? האם זה ישמוט את הקרקע תחת הערך של רכישת חפצים "לא שימושיים"?

במוזיקה אין שום דבר יוצא דופן בביצועים משתנים. בביצוע חי, זה לגיטימי לחלוטין ואפילו רצוי שהגרסה החיה תהיה שונה מגרסת האולפן. והביצוע יכול ואכן משתנה לפי הרכב הנגנים ומקום ההופעה. בכל מקום המוזיקה תוהדת באופן שונה ממילא. הביצוע החי, האילתור והשונות אינם גורעים כהוא זה מערכו של הדיסק שנרכש. מוסיקת ג'ז מושתתת על אילתור שכזה, ולכן אני כה אוהב אותה. אך אפילו במוסיקה קלסיד יש מקום לוריאציות על המקור, גם אם במנעד יותר מצומצם.

האם ב"עולם חדש נועז" של מדיה דיגיטלית בטלו החסמים לשינוים במעשה היצירה? בעולם בו אנשים מעלים תמונות ל Flickr וכל אחד יכול להציג אותן על מסך המחשב שלו ללא תמורה, אין למעשה חסמים טכניים. אפשר לעשות Re-crop ולשנות קומפוזיציה, אפשר למזג מספר צילומים ולקבל תחום דינמי מאד רחב או עומק חדות בלתי מוגבל, ואת כל זה אפשר לעשות בכל נקודת זמן. וכיוון שאף אחד לא רכש את הצילומים כחפץ, אין לאיש סיבה להלין על הפחתת הערך של חפץ שברשותו. כאשר משורר מפרסם את שירו במגזין שירה מקוון, מה החסמים שימנעו ממנו לחזור וללטש ניסוחים שוב ושוב עד שיהיה מרוצה, או ימאס לו, או שיעבור לדברים אחרים וישכח מזה?

טיעון אחד כנגד שינויים ששמעתי, הוא שצריך שתהיה אפשרות לעקוב אחרי האבולוציה במחשבתו של היוצר. שתמיד אפשר לפרסם ספר חדש למשל, ולכלול בו חלק מהשירים בגרסאות מחודשות. או שפילוסוף יכול לכתוב ספר חדש, ובו להתייחס מפורשות לספריו הקודמים ולציין היכן חשיבתו התפתחה.

אבל אז יש סכנה שההיסטוריה לא תשים לב. למשל – הספר שפרסם את עמנואל לוינס היה "כוליות ואינסוף". אך בספרו הבא הוא שינה את דעתו בצורה די משמעותית לגבי דברים מהותיים ביותר. אך כיוון שזה היה הספר שפרסם אותו, זה הספר שמלמדים, וזה מה שאנשים חושבים שלוינס חשב. גם לפרויד המוקדם מתייחסים יותר מלפרויד המאוחר, כי מתייחסים ולמדים את ספריו הראשונים.

עמנואל קאנט פעל אחרת. הוא הוציא מהדורה שנייה של ביקורת התבונה הטהורה, ובה שינה את שחשב שצריך היה לשנות. וזה הנוסח שזוכה להתייחסות. כך הוא הבטיח שהאבולוציה שחלה במחשבתו היא זו שנשארה אחריו, ולא השלב הבוסרי של רעיונותיו.

האינטואיציה שלי אומרת שהטכנולוגיה צריכה להביא שינוי באופן בו יצירה "מתקבעת". ליתר דיוק, הטכנולוגיה צריכה לייתר את התקבעות תוצרי היצירה, הפיכתם לחפצים. את היכולת לעקוב אחרי התפתחות מחשבת היוצר אפשר לספק באותם האמצעים שבהם משתמשים לבקרת תצורה במערכות תוכנה. Revision control יכול לטפל בהתפתחות של תוכנה של מיליוני שורות הנכתבות על ידי מאות אנשים במקביל. קל וחומר בהגותו של יוצר בודד.

ויש דרך אחרת להתחמק מקיבעון. ז'אק לאקאן לא פירסם ספרים. הוא הרצה בסמינרים ומי שרצה, רשם מדבריו. כך היה יכול לתת למחשבתו להתפתח על פני הרבה שנים, ועובדה שמה שנשאר אחרי מותו ב 1981 היה הנוסח של הגותו היותר מאוחרת. ולאקאן היה אומר על הנושא של הפוסט הזה שהשלמות היא פנטסיה שאנו רוכשים בגיל 6 חודשים, בשלב המראה, כאשר אנו מזהים את עצמנו בראי, וחושבים בטעות שהדמות הנשקפת בראי משקפת לחלוטין את מהותנו המורכבת, המפוצלת והמשתנה בזמן. ואת החוויה הזו אנו מנסים לשחזר בכל פעם שאנו מעלים לרשת פוסט, ולא משנים אותו לעולם, או כותבים שיר, מדפיסים אותו ולא חוזרים אליו.

אני מתכוון כן לשנות במשך הזמן את הפוסטים שלי. אני רואה בסטטיסטיקות של wordpress שאנשים קוראים גם את הפוסטים היותר ישנים שלי. יתכן שהם מגיעים אליהם דרך מנועי חיפוש. ומי שחשוב לו לעקוב אחרי "התפתחות מחשבתי" יכול להירשם ולקבל עדכונים גם על שינויים בפוסטים ולא רק על פרסומם…

אני לא חושב שטיפלתי באופן יסודי בנושא. אך זה בסדר – אם יהיו לי רעיונות חדשים בנושא, אני מבטיח לעדכן כאן. ואם אתם חושבים שפיספסתי משהו, או שאני מדבר שטויות, או דברי אלוהים חיים, השאירו לי תגובה ואפשרו למחשבתי להתפתח….

4 מחשבות על “על החיפצון של מעשה היצירה

  1. עוד מבט –
    במאמרו המוזכר כאן כתב וולטר בנימין על ההילה האופפת את היצירה המקורית. "משהו" מתרחש במפגש בין הצופה ליצירה. אלמותיותה היא צורך אנושי עמוק שמעבר לנוסטלגיה השמנונית או לקיבעון. העולם המשתנה, הזמן המתקדם (לפי שעה) ואיתם חיינו, משפיעים על יחסינו עם היצירה. מרגע שיצאה לאור היא מופקעת מדלת אמות היוצר ומנוכסת במידה זו אחרת על ידינו, גם באמצעות ההילה.
    אם ביאליק היה מחליט לכתוב מחדש את "שלום רב שובך ציפורה נחמדת" זה היה יכול להיות מרתק, משעשע או חלילה מאכזב ("הי ציפור כוסית מה קורה"). שתי הגירסאות היו עומדות כל אחת בפני עצמה ומעל אחת מהן היתה זורחת הילה, – סביר שאני והנכד שלי היינו רואים את ההילה כל אחד מעל גירסא אחרת.

  2. אקרא לכותב / הוגה / מצייר "יצרן", ולקורא/ צופה "צרכן". ייתכן שזה שמרני מאוד אבל לדעתי שינויים שוטפים לא רק שמטשטשים את תהליך ההתפתחות אצל ה"יצרן", הם גם פוגעים בעיקרון שמרגע שהנ"ל שחרר את יצירתו לעולם יש לה חיים משלה. יכולים למשל להיווצר מצבים משונים עבור ה"צרכנים" כמו חזרה לאותה יצירה בהפרש של שבוע ופגישה של עולם חדש מבלי שהיה סיפק בידי ה"צרכן" לגבש עמדה לגבי היצירה הראשונה. התפתחות יכולה להתרחש לא רק אצל ה"יצרן" אלא גם אצל ה"צרכן" שמתעמק בה והופך באופן כזה ליצרן בעצמו. הוא לא בהכרח זקוק כבר לגירסאות המתקדמות. הוא צריך רק נקודת ייחוס כדי לצאת ממנה. באנלוגיה לעולם הדיגיטלי ולניהול הגירסאות שאתה מזכיר, – מקובל "להקפיא" גירסאות בשלות ומתפקדות, ולהמשיך עדכונים שוטפים מבלי לאבד את המקור. נראה לי שכך יאה גם ל"יוצרים". אם גירסתם אינה בשלה מספיק לזמן נתון, אולי מוטב שלא יפרסמוה.

  3. לפעמים אני משתעשעת במחשבה על סופר שיעמוד על משמרתו בחנות הספרים, ובכל פעם שמישהו יקנה את הספר שלו, הוא יעוט עליו לפני צאתו מהחנות ויאמר לו:
    "אבקש את סליחתך: בעמ' 327 – נא למחוק את השורה השישית. אני לא אוהב אותה יותר."

    אבל אם ברצינות: אני לא מאמינה גדולה בשלמות. יצירה מסוימת נראית לי כמו ציון דרך בהתפתחות של מי שיצר אותה. מהטעויות שיש לו בה הוא יכול ללמוד, וליצור משהו יותר טוב בפעם הבאה. את מה שהוא יצר כבר הוא יכול להשאיר כמו שהוא.

  4. הי,
    אני מצרפת קישור לאתר של בילו בליך ארכיטקט ואמן. למיטב זכרוני, בסיום כל תערוכה שלו הוא אוסף את המרכיבים ומפרק אותם לרכיבים שישמשו אותו בפעם הבאה שיזדקק להם. הוא כלל לא מוכר את העבודות שלו. http://www.youtube.com/user/bilublich
    אולי הוא הקדים את זמנו?
    ותשובה פרקטית מחובבת ומבצעת בתחומי אמנות פלסטית ונגינה: אין לי חשק לחזור ולעבד ציורים שלי. פעם גם הייתי מאוד קשורה אליהם. דווקא השבוע בא לי לפזר אותם. לגבי נגינה: אני נהנית לחזור ולנגן קטעים מפעם.
    ולסיום: אולי התשובה לשאלתך היא רגשית ולא אנליטית.

להשארת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s