Memento mori


המודעות החזקה לסופיות החיים קיימת אצלי כבר זמן לא מועט. היא לא קשורה דווקא לאירוע ספציפי כזה או אחר. אני גם לא חושב שמות אימי  חיזק בי את המודעות למוות.

קראתי היום בספרם (המצוין) של דניאל אפרתי ויהודה ישראלי על הסובייקט אצל ז'ק לאקאן,  ומצאתי כמה קטעים השווים ציטוט בהקשר זה. תמיד נחמד למצוא סימוכין לדברים שאתה חושב שאתה יודע, במיוחד כשהם מנוסחים היטב וכחלק של משנה סדורה…

ראשית  – הם מצטטים שיר של זלדה-  לכל איש יש שם:

לכל איש יש שם
שנתן לו אלוהים
ונתנו לו אביו ואימו
לכל איש יש שם
שנתנו לו קומתו ואופן חיוכו
ונתן לו האריג
לכל איש יש שם
שנתנו לו ההרים
ונתנו לו כתליו
לכל איש יש שם
שנתנו לו המזלות
ונתנו לו שכניו
לכל איש יש שם
שנתנו לו חטאיו
ונתנה לו כמיהתו
לכל איש יש שם
שנתנו לו שונאיו
ונתנה לו אהבתו
לכל איש יש שם
שנתנו לו חגיו
ונתנה לו מלאכתו
לכל איש יש שם
שנתנו לו תקופות השנה
ונתן לו עיוורונו
לכל איש יש שם
שנתן לו הים
ונתן לו
מותו .

האחרון שנותן לאיש את שמו הוא המוות.

אפשר לפרש את "שם שנתן לו מותו" כאמצעי של הסובייקט להזדהות כבן תמותה, בעל מודעות לשאלות הנותנות קונטקסט לחיים, שאלות כמו: מתי אני אמות? מה אני רוצה להספיק עד שאמות? איך אני רוצה לחיות על סמך ההנחה שלא אחיה אפילו עוד יום אחד נוסף?

אצל לאקאן, מה שמגדיר את האדם/סובייקט הוא האיווי. "אני מתאווה משמע אני קיים".  אך מהי הסמכות שמטעמה האיווי מגדיר את ההוויה? אצל לאקאן, הסמכות היא "המאסטר האולטימטיבי" – המוות. כאן לאקאן שואב מהיידגר את הרעיון של הוויה לקראת מוות, ומסכים איתו שראוי לו לאדם להכיר בזמניות חייו ולבחור את מימוש מאווייו מתוך ראיה מפוקחת של זמנו המוגבל.

כפרוידיאני המכיר בלא מודע, ממשיך לאקאן ואומר שהכחשת המוות יכולה להתבצע בלא מודע, ויכולה להתבטא בהפרעות כמו היפוכונדרייה או פחד מטיסות. ניסיון של היפוכונדר להירפא הוא בעצם ניסיון לפתח מודעות לקיומו של המוות.

המודעות למוות היא אחת הצורות שבהן ה"חסר" מקיים את האיווי. המודעות למוות מאפשרת איווי. המודעות למוות מייצרת דחיפות המהווה בסיס לחיוניות.

אפרתי וישראלי (בספר) מביאים עוד דוגמה מ"מותו של איוון איליץ" (טולסטוי). איוון איליץ חי את חייו כשהדברים החשובים לו היו כוח, כבוד ויוקרה – "לכוד במשלב הדמיוני" יאמר לאקאן. בשעות האחרונות לחייו הוא הופך מודע שהוא בעצם חי חיים לא לו, ושכל זה היה בעצם אשליה. "כל מה שהיווה את תוכן חייו אינו אלא שקר".

אז זהו, שאני מסרב לחכות עד לצאת נשימתי כדי לברר מה חשוב לי ומה לא. חשוב לי לדעת מה באמת חשוב לי. וחשוב לי לברר את זה עכשיו.

ועוד באותו ענין: נזכרתי בתערוכה של Gabriel Orozco שראינו בשטוטגרט לפני שנה. הייתה בה גולגולת מצוירת שמזכירה במודע את מוטיב ציורי הגולגולות בציור הקלסי ששימשו כ Memento Mori – "זכור את המוות".

ולסיכום שתי ציטטות:

הראשונה היא ממיגל דה סרוונטס: "החיים הם מטבע. אתה יכול להשתמש במטבע איך שאתה רוצה, אך אתה יכול להשתמש במטבע רק פעם אחת"

השנייה היא של מהאטמה גנדי: "חייה כאילו שתמות מחר. למד כאילו שתחייה לנצח".

אגב – הגילוי לא מזמן שגנדי נטש את אשתו לטובת שרירן יהודי גרמני, מראה שהוא לא התכחש לאיווי שלו… גם את הנכונות שלו לצום עד מוות כדי להפסיק את האלימות בין ההינדים למוסלמים אפשר להבין יותר בקלות אם מניחים שהוא הבין והפנים שהוא לא מוותר בזאת על חיי נצח, אלא קונה לעצמו חיי נצח. ומותו לבסוף בידי קנאי הינדי אכן היה לחלק משמעותי מ"שמו" של "הנפש הגדולה" – "Maha Atma" ,מוהנדס גנדי.

 

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “Memento mori

  1. פינגבק: איפה יזכרו אותי עוד 60 שנה | השין גימל

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s