להיות במקום אחר ולעשות משהו אחר


בחודשיים האחרונים, מאז שהתחלתי לא לעבוד, תהיתי לעצמי – מה בעצם השתנה בחיי?

הרי לא התחלתי לעשות דברים שלא עשיתי גם בתקופה שעבדתי. וגם ההספק שלי בדברים אותם אני עושה כעת לא ממש עלה עשרת מונים. הגינה עדיין מלאה בעשבים. את הפאו-פאו עוד לא שתלתי באדמה. את התמרינד עוד לא העברתי לכלי גדול יותר ובכלל – המצב שם לא משהו. גם את כל תקלות החשמל בבית לא תיקנתי כהרף עין, ואת תאורת החירום צריך עדיין להחליף. יש כמה מנורות מחוץ לבית שבכל גשם רציני מתחילות להקפיץ את ממסר הפחת, ועדיין לא גיליתי מהיכן חודרת הלחות לקו. ועוד ועוד. הרשימה מתארכת והולכת במקום להתקצר.

ולפרויקטים הגדולים באמת עוד לא התקרבתי. כמו לסרוק את כל עשרות אלפי השקופיות לפני שידהו וייעלמו.

 אז נכון, אני קורא הרבה יותר. גם פרוזה וגם פוזה (חומר עיוני -). ויש הרבה "סידורים" שסוף סוף מתבצעים. וגם אבא שלי רואה אותי יותר. אך לא אלו ולא אלו שינויים משמעותיים.

מה שכן מהווה שינוי משמעותי, ורק בימים האחרונים הבנתי זאת, הוא שנעלמו מחיי נקיפות המצפון…

מאז תקופת בית הספר התיכון, כמעט שלא היו לי תקופות שבהן יכולתי פשוט לשבת בשקט, ולקרוא ספר טוב, בלי להיות הלום מעייפות או אכול רגשות אשמה. או לעבוד בגינה בלי להרגיש שזה "זמן גנוב" ובעצם אני צריך להיות במקום אחר ולעשות דברים אחרים.

 כמעט תמיד, הייתי צריך ללמוד, להתכונן לבחינות, להכין שיעורי בית, לעבוד, לענות על כמה מיילים בשעות הערב, להכין אוכל, לסדר את הבית, לשלם חשבונות וכו.

המטלות הרי אף פעם לא באמת נגמרות, וחוק טבע הוא שיש יותר מטלות מזמן. ותמיד, כל אחד מהדברים שאתה עושה בגלל שאתה רוצה, ולא בגלל שאתה חייב, יבוא על חשבון משהו מרשימת החובות.

 אז נכון שזה בדרך כלל לא הפריע לי לעשות דברים נוספים. אז בטכניון הייתי סוחב איתי את המחברות לכל מקום, אך את שיעורי הבית לא עשיתי כמעט אף פעם. אך האם נהניתי הנאה שלימה? לא ממש. הייתי אכול נקיפות מצפון בלתי פוסקות.

התחושה הזו מלווה אותי מתקופת הבגרויות (לפני זה לא היו לי שום נקיפות מצפון על זה שלא למדתי), דרך רוב השירות הצבאי, הלימודים בטכניון ובכל מקומות העבודה בהם עבדתי. אפילו בשנתיים ש"תירמלנו", לא באמת הרשיתי לעצמי פשוט לשבת על התחת. אם מטיילים, אז מטיילים. וצריך להספיק ולראות את כל הדברים שיש לראות (ושבאמת רציתי לראות ולעשות). אז אם ישבנו שבוע על החוף זה היה רק בגלל נסיבות חיצוניות, כמו למשל סירובו של פרדיננד מרקוס להודות בתבוסתו בבחירות לנשיאות הפיליפינים.

ואז – לפני כמה ימים עבדתי בגינה ופתאום שמתי לב – הם נעלמו. לא היו לי רגשות אשמה! כמו שפתאום אתה שם לב שכבר אין לך כאב ראש.  כרעתי לי בגינה ועישבתי, ופתאום הבנתי שזה בסדר. שאני לא חייב כרגע להיות במקום אחר ולעשות משהו אחר. שאני יכול להמשיך עם זה, או ללכת לקרוא, או לצאת להליכה, או ללכת לשחות…מה שבא לי!

אז כרגע, אני בהחלט מתענג הנאה מרובה על התחושה. אך יש גם מחשבה טורדנית המנקרת במוחי: הייתכן שחלק מהדברים שנהניתי עד כה לעשות, נהניתי לעשות בגלל היותם "מים גנובים"? שעות גנובות של התענגות ברצף של חובות? האם הפיכת המים הגנובים למי ברז יהפוך אותם למרווים פחות? טעימים פחות?

או – בלאקאניאנית (כפי שאני חושב שהיא מדוברת): האם השלמתי כעת עם החסר,עם העדר ה"אובייקט הקטן a", ולכן ההתענגות שלי כעת איננה פרוורטית? האם זה שויתרתי על הניסיון לעשות "הכל" הופך אותי לסובייקט בעל איווי? או שהתעלמותי מהסדר הסימבולי המקובל, שלפיו "כולם עובדים" מהווה סוג של התכחשות ל"אחר הגדול A" , סוג של מרידה ב"אב המסרס" של החוק הכללי ולכן סירוב להשתייך לסדר הסמלי שהוא הוא הבסיס לאיווי?

 נחייה ונראה….

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “להיות במקום אחר ולעשות משהו אחר

  1. על הפִסקה האחרונה שכתבת אין לי שום דבר מתקבל על הדעת להגיד (אני אפילו לא אשאל מה כתבת שם) – אבל, באופן כללי, אם מה שהַפְסקת עבודה מציעה זה חופש מרגשי אשם, זו נראית לי עסקה משתלמת.
    ואהבתי את הפרוזה והפוזה. חיוך.

  2. ההבנה שלא חייבים להספיק הכל בחיים, היא בעיני מתווה לחיים בריאים ומאושרים יותר.
    אתה בכוון הנכון 🙂

  3. פינגבק: 2X | דרכי עצים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s