איך הרגו לי את העונג


בקבוצת הקריאה שלנו, המתכנסת אחת לחודש לדסקס מאמר שקראנו בנושאים תיאורטיים הקשורים לאומנות, קראנו החודש את "עונג חזותי וקולנוע נרטיבי" של Laura Mulvey. המאמר נכתב ב 1975 ומטרתו המוצהרת היא לחשוף את הדרכים שבהם הקולנוע ההוליוודי המסורתי משקף את החברה הפטריארכאלית, פאלוצנטרית בדרכים שבהם דמות הגבר היא זו המקדמת את העלילה בעוד דמות האישה משולה לשיר או ריקוד במחזמר, רגע בו העלילה נעצרת והגיבורים פורצים בריקוד או מחול. בקיצור – ספקטקל העוצר את העלילה במקום לקדמה. (זו בדיוק הסיבה שבגללה אני לא אוהב אופרה או מחזות זמר).

המאמר מנסה, על ידי חשיפת הדרך שבה הקולנוע מגלם את האובססיות החברתיות שלנו, לקעקע את ה"עונג החזותי" שאנו מפיקים ממנו, ולהפוך אותנו לצופים מנוכרים ומודעים.

להבנתי, המאמר בעצם מנסה ליצור עבורנו את "שלב המראה" הלאקאניאני שבו התינוק העומד מול מראה מגלה שיש לו קו מתאר שמפריד בינו לבין שאר העולם ושהוא בעצם סובייקט "מנוכר" במובן זה שהוא מנוכר לשאר העולם ולא אחד עימו. גם אנו אמורים, בשיבתנו בבית הקולנוע, להבחין בינינו כצופים מנוכרים לבין העולם המדומיין על המסך שבו אנו אמורים להיבלע בהתמסרות מליאה, ושאת הנורמות המשתמעות ממנו אנו אמורים להפנים, ולהבין שיש לנו "קו מתאר", המודעות שלנו, המפרידה בינינו, הצופים הנאורים, שאינם שבויים בשפה הפטריארכאלית, הדכאנית, והיצוגים הפטריארכלים שהקולנוע הקלסי מפיק.

כשקראתי את המאמר, ניסיתי להיזכר בסרטים מהתקופה ההיא, ולהבין את מה שהמאמר מתאר. הרי עברו מאז 36 שנים, והקולנוע היום הרבה פחות בוטה בדרך שבה הוא משרת את ההגמוניה השולטת. את הסרטים של היצקוק שהמאמר מתאר אני פשוט כבר לא זוכר.

והנה – היום אחר הצהריים, ישבתי מול הטלויזיה ונפלתי על סרט מ 1971, ארבע שנים לפני שהמאמר נכתב: הארי המזוהם בבימויו של Don Siegel ובכיכובו של קלינט איסטווד. (לעלילת הסרט ראו כאן)


ומצאתי את עצמי יושב מולו כשלושה אנשים שונים.

הראשון – כצופה תמים הצופה בסרט בפעם הראשונה ונהנה ממנו. הסרט, למרות 40 השנים שעברו מאז צולם, עדיין טוב, הצילומים וזוויות המצלמה לא שגרתיים ומעניינים גם היום וגם אם העלילה או אלמנטים ממנה שימשו מאז בלא מעט סרטים אחרים, עדיין מרגישה הדוקה ו"בלתי נמנעת".

השני – כצופה שזוכר את הסרט היטב מלפני 40 שנה שאז הוקרן אם אני לא טועה בקולנוע רון החיפאי (ז"ל). חלק גדול מהסצנות זכרתי חזותית ממש ומשפטים מהסרט הרי הפכו ממש לקאלט. באופן מפתיע –זיכרון ההקרנה הראשונה לא קלקל את החוויה בצפייה החוזרת, ואולי אף פעל להעצים אותה.

מה שכן "הרס לי את העונג" הוא האופן השלישי בו צפיתי בסרט, כצופה מנוכר שקרא את לורה מלווי. לא יכולתי שלא לשים לב שכמעט כל אישה שהופיעה על המסך הייתה חשופת חזה: חשפנית במועדון, אישה בדירה שבה מציץ הארי דרך החלון, אישה בבית ממול שהארי סוקר בכוונת טלסקופית בהמתנה לצלף שיופיע על גג הבית או קורבנו האחרון של הרוצח הסדרתי.

וגם לא יכולתי שלא לשים לב למה שמוזכר במאמר בהקשר זה: אנו הצופים, היושבים בחשכת האולם בעצם נהנים הנאה "סקופופילית", מציצנית, מהצפייה בסרט. והעובדה שגם הגיבור, שאיתו אנו מזדהים, גם הוא מתואר כמציצן, (הצופה באותן נשים עירומות דרך משקפת, דרך חלון או סתם במועדון חשפנות, כשהוא בחושך והדמות הנשית העירומה מוארת), עובדה זו היא פעלול קולנועי המאפשר לנו לשכוח את מציצנותנו אנו על ידי השלכתה על גיבור הסרט, על ידי הפיכתה לחלק ההנאה הנרקיסיסטית של הזדהותנו עם גיבור הסרט.

הנשים שלא היו מעורטלות בסרט בעיקר קישטו את הרקע כמזכירות בחדרי המתנה. הדמות הנשית היחידה בעלת נפח כלשהוא, היא אשתו של גונזלס, שותפו של הארי המזוהם, שנורה ושוקל לפרוש מהמשטרה. יש בסרט סצנה מופתית מבחינה צילומית שבה היא יורדת בגרם מדרגות והארי בעקבותיה. גרם המדרגות ממוסגר בפתח ריבועי בקיר חיצוני של בית, ושניהם מופיעים בפתח ונעלמים לסירוגין תוך כדי שיחה. משום מה יש לי הרגשה שהתפקיד הנשי היחידי הזה התווסף כדי לאפשר את הצילום הנפלא הזה, שכן באמת שאין לסצנה זו שום תפקיד בקידום העלילה.

ובעצם היה עוד אופן רביעי שבו צפיתי בסרט. ואופן זה קשור לויכוח הפוליטי שעוררה בזמנו דמותו של הארי המזוהם. לקלינט איסטווד לקח שנים רבות, והרבה סרטים נפלאים, להתנער מתדמית השוטר הפאשיסט היורה בחשודים לא חמושים ומענה אותם באכזריות. במונחי היום, הארי הוא חסיד זכויות האדם מהמדרגה הראשונה. ובפועל, בסרט הוא לא באמת יורה בפושע לא חמוש. בהשוואה לדברים שחיילינו נגררים לעשות בשטחים, הארי המזוהם הוא פשוט אימא תרזה. תארו לעצמכם את קלינט איסטווד תופס ילד בן 8 ומשתמש בו לנוהל שכן. אין סיכוי שדון סיגל היה מכניס את זה לסרט. זה היה הורס את אמינותו בעיני הצופים – "אין מצב" הרי יגיד לעצמו הצופה. כמו שאנחנו נגיד על דברים שנאלץ לעשות בעוד 40 שנים נוספות של כיבוש.



4 מחשבות על “איך הרגו לי את העונג

  1. וזה ככל הנראה מה שמאוולי התכוונה להשיג.. לפחות בשלב ראשון. את הצפיה המפוקחת.
    וחוצמזה, עושה רושם שכדאי להקדיש ערב אחד לאופרה…
    🙂

  2. אחלה פוסט. אז בסיכומו של ענין האם העונג נהרס או דווקא התעצם בגלל זוית הראייה החדשה שנוספה?

  3. אצלנו בבית בעיקר האישה היא זו שמקדמת את העלילה
    עקר תפקידו של הגבר מסתכםבלספק אתנחתאות קומיות
    כמובן שזה חייב להיות בטוב טעם לשמור על רמה סבירה של שקילות בין בני הזוג
    עם הזמן הגבר אצלנו כל כך התרגל לתפקידו שהערכתו העצמית מבוססת כולה על יכולתו להעניק את אותם רגעי בדיחות הדעת
    זה טוב כי הוא לא מוטרד ולא תחרותי בשום אספקט אחר ויתרונו בתחום האחד שבו באמת אכפת לו מעולם לא הועמד בספק
    אולי בגלל שלהעמיד שטויות בספק זה לא מקדם את העלילה ולא שום דבר אחר

להשארת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s